מכתב שני הביתה

 מתארת לעצמי שבכל מסע, גם כזה שנועד להרחיב את הגבולות, משתרטטים להם תוך כדי הליכה גבולות חדשים.

כי ל"כן" באופן עקרוני אין גבולות, אבל באופן פרקטי כנראה שיש.
אתמול חציתי גבול. הלכתי על כן שכמה חודשים (שבועות או ימים) קודם לכן לא הייתי הולכת עליו וכך קמתי הבוקר עם מחשבה על גבול... או אולי על חוק... או בכלל מראה מקום - לאן לא.

המסע הזה הוא לא מסע לסליזילנד.
וכשאני חושבת על זה עוד - אל לו להיות מסע לסליזילנד. נהפוך הוא. לא לשם אני חותרת. הסליז מזמין את ה"כנים" הכי קלים...
אז המסע הזה, והכנים שבצידו (או במרכזו), חייב למפות איזורים אחרים - תחומי עניין חדשים, התנסויות, רחמנא ליצלן - תחביבים, (ובזאת עפו לי כתשעים אחוז מהמתעניינים כנראה... LOL) ואנשים לגמרי אמיתיים שמשדרים מהנשמה וקולטים מהנשמה ורק אחר כך מתחברים עם כל השאר.

אולי זה אפשרי לי???

אז מקלחת.
וקצת לישון שוב.
לילה בוקר טוב
מריה (מריה).