כדי שהנשים תצחקנה והגברים יבינו למה לוקח לנו כ"כ הרבה זמן לצאת מהשירותים...



הסוד הגדול של הנשים הקשור לשירותים ציבוריים, הוא שמאז שהיינו קטנות
ואמא לקחה אותנו לשירותים ציבוריים, היא לימדה אותנו לנקות טוב את הקרששעל האסלה, אח"כ לשים חתיכות נייר טואלט על הקרש, ואח"כ אמרה – "לעולם אל
תשבי על הכסא בשירותים ציבוריים".



אח"כ, היא הייתה מראה לנו את "התנוחה", שבה יש לחפש את נקודת שיווי המשקל
בה יושבים / לא יושבים מעל הכסא כך שהגוף לא יגע בשום אופן בחלק כלשהוא
מהכסא.



שיעור "התנוחה" הוא אחד השיעורים הראשוניים בחייה של ילדה, חשוב והכרחי,
שילווה אותה כל חייה.

אבל עכשיו, בגילנו המופלג, עמידה ב-"תנוחה" היא קשה מאוד, במיוחד כאשר
השלפוחית מלאה, או טו טו מתפוצצת.

כאשר מוכרחים ללכת לשירותים הציבוריים, אנחנו נפגשות בשורה ארוכה של נשים
שמעוררת את המחשבה אולי כולן מחכות לבראד פיט, אבל מסתבר שלא כך – את
מצטרפת לתור של הנשים שמחייכות באדיבות (במקרה הטוב...), מצליבות רגלים
וידיים במה שנראה כהודעה ברורה ש-"אני עומדת לעשות במכנסיים !!".

 את מתחילה להציץ בחלק התחתון של דלתות השירותים לראות שבכולן יש זוג
רגליים – כולם תפוסים.

סוף סוף מגיע תורך, במידה ולא הגיעה פתאום "הילדה שלא יכולה להתאפק
יותר"... דלת אחת נפתחת, ואת קופצת על המציאה, כמעט מוחצת בדרך את זאת
שיצאה מבפנים.

את נכנסת ואת שמה לב שהניאגרה לא עובדת (זה קורה לעתים מ א ו ד
קרובות...), לא חשוב – את תולה את התיק על הוו שעל הדלת, ואם אין וו
(בדרל כלל אין...), את בוחנת את הסביבה, הריצפה מלאה נוזלים בלתי מזוהים,
ואת לא מעיזה לשים שם את התיק, אז את תולה אותו על הצוואר ותוך כדי זה
שאת רואה אותו מתנדנד לפנייך ומתפללת שהרצועה לא תחתוך לך את הצוואר מאחר
והתיק מלא שטויות שהכנסת אליו במשך הזמן, ושבד"כ את לא צריכה, אבל שיש
לי, כי אולי, פעם, מי יודע, אולי, תצטרכי..

אבל – בואי נחזור לעניין הדלת.

מכיוון שגם מנעול הסגירה לא ממש היה בסדר, האפשרות היחידה זה להחזיק אותה
ביד אחת, כשביד השנייה, בבת אחת, את מורידה את התחתונים, נעמדת ב-"תנוחה"
ו.... אהההה, סוף סוף, איזו הקלה.

וזה הרגע בו השרירים מתחילים לרעוד – כי את תלויה באוויר, הרגליים
בזווית, התחתונים עוצרים את זרימת הדם, יד אחת מושטת לעבר הדלת שלא
תיפתח, ותיק ששוקל יותר מ-5 ק"ג תלוי לך על הצוואר.

את מתה לשבת, אבל לא היה לך זמן לנקות את הכסא, ולא לשים ניירות טואלט על
הקרש. בתוך תוכך את חושבת שלא יקרה כלום, אבל הקול של אמא שלך מהדהד בראש
– "לעולם אל תשבי על הכסא בשירותים ציבוריים!".

אז, את נשארת ב-"תנוחה" והרגליים ממשיכות לרעוד.

כתוצאה מחישוב מוטעה של המרחק, איזה זרם דקיק מרטיב את ישבנך עד הגרביים!
ורק במזל הנעליים לא נרטבות .

מאחר ואימוץ ה"תנוחה" מחייב ריכוז, את מתעלמת מהתקרית ומחפשת את גליל
נייר הטואלט אבל – לכל הרוחות...!!! הגליל ריק !!! (הוא תמיד ריק) – אז
את מתפללת שבתוך 5 הקילו שנמצאים בתיק שתלויי על הצוואר, יהיה איזה טישו
– אבל, כדי לחפש, את צריכה לשחרר את הדלת... את מהססת מעט, אבל אין
ברירה.

ברגע שאת משחררת את הדלת, מישהי מבחוץ דוחפת, ואת צריכה, בתנועה חדה,
לעצור את הפלישה ולצעוק "ת פ ו ס ".

את מסיקה שמהצעקה שלך, כל אלה שבחוץ יקלטו את המסר ואת יכולה לשחרר את
הדלת, אף אחת לא תנסה יותר להיכנס (בעניין הזה,  אנחנו הנשים מאוד
מנומסות), ואת מתחילה לחפש את הטישו שבתיק, כשמצאת, היית רוצה להשתמש
בכולם, אבל – צריך לזכור שיתכן ותצטרכי אחד בהזדמנות אחרת...

את מתחילה לספור את הרגעים שנותרו לך עד שתצאי, כולך מזיעה, כי לא הורדת
את המעיל מאחר ואין איפה לתלות את המעיל, והחום שיש במקומות הקטנים האלה
הוא בלתי יאמן.

מבלי להביא בחשבון את המכה מהניסיון שנעשה לפתוח לך את הדלת, ברצועה של
התיק הלוחצת על הצוואר, הזיעה הניגרת בכל גופך וזרזיף הנוזלים בין
רגליך... הזיכרון של אמך שתתמלא בושה אם תראה אותך ככה! כי הישבן שלה
מעולם לא נגע בכסא בשירותים ציבוריים כי באמת "...את לא יודעת איזה מחלות
את יכולה לתפוס שם..." את מתמידה בעמידה.

את מתה מעייפות, כשאת מתיישרת את לא מרגישה את הרגליים, את מסדרת את
הבגדים במהירות האפשרית , מנסה להוריד את המים ואת יוצאת החוצה.

ליד הברזים, הכל מלא מים ואת לא יכולה להשתחרר מהתיק ולו לשנייה אחת, את
לא יודעת איך מופעל הברז עם החיישנים האוטומטיים, אז את בודקת ונוגעת עד
שיצא זרם חלש של מים, את שמה מעט סבון (אם יש...) ואת רוחצת ידיים בפוזה
של הגיבן מנוטרדאם כשי שהתיק לא ייפול ישירות אל מתחת למעט המים הזורמים.
במייבש הידיים את אפילו לא מנסה להשתמש ואת מיבשת את הידיים במכנסיים (את
לא תבזבזי את הטישו שהשארת בתיק לעניין זה...).

היה לך מזל אם לא נדבקה אלייך חתיכת נייר טואלט בנעל ואת ממשיכה לסחוב
אותה, או יותר גרוע, אם לבשת חצאית, שזו נתפסה בגרביים שהעלית עליך
במהירות האור וכל ישבנך אומר לכולם "הי, אני כאן...".

ברגע זה, את רואה את הגבר שלך שנכנס ויצא משירותי הגברים, ועוד היה לו
זמן להתיישב לקרוא ספר כשחכה לך שואל בטמטום " למה זה לקח לך כ"כ הרבה
זמן?" ואת לוחשת בשפתיים קפוצות – "היה תור ארוך".



זאת הסיבה למה אנחנו הנשים הולכות בקבוצה לשירותים:- מתוך סולידריות, כדי
שאחת תחזיק את התיק והמעיל, האחרת תחזיק את הדלת, שלישית תעביר לך טישו
מתחת או מעל הדלת וככה זה הרבה יותר מהר ונח מאחר ועלינו להתרכז בעמידה
ב-"תנוחה".



אז, תודה לכל אלה שליוו אותי אי פעם לשירותים, ושימשו לי לוו ולקולב או
החזיקו לי את הדלת !!!