צלצולי מתווכים מטרידים את מנוחתי היום. רוצים להרוויח את לחמם ממותך הפתאומי. מתווכי מוות מתישים. אתה, לבטח היית מנתק להם את השיחה בטריקת טלפון .

לא האמנתי שזה יקרה, אך זוהי מציאות חיינו כרגע. הדירה שלך, אבא, מוצגת בכל הדרה על גבי לוחות מכירה דירתיים באינטרנט. זהו. זה נגמר. המזנון שקנית במיטב כספך מוצג אף הוא. המטבח הייחודי והמעוצב שלך, שהיה מלא בכל טוב, יהיה של מישהו אחר עוד מעט.

אבא. לא להאמין. אבל זה קורה. הבית שלא הספקת לחיות בו כמעט, אפילו לא 365 ימים, מוצג למכירה.

המוות היה חזק מכל תחושה ביתית שהייתה לך. הוא לא נתן לך לסיים אפילו שנת מגורים אחת בבית החדש הזה. שיפצת אותו במיטב כספך, במיטב כוחותיך האחרונים. רצית מקלחון מעוצב, רצית מיטה מתכווננת, רצית חפצי אומנות יוקרתיים. רצית והיה לך. היה לך את כל העושר הביתי שניתן לבקש. אך את הדבר האמיתי לא הצלחת להשיג. לא ידעת שאתה יכול לחבק באמת את השקט שלך, את השלווה הזו שכל אחד שואף אליה. יש המשיגים אותה עוד בחייהם. אתה- בחרת אותה בדרך של מוות.

אני משוטטת בביתך. כל קיר צובט את ליבי. כל חתיכת קרמיקה מרגיזה ושותקת מחרידה אותי כל פעם מחדש. שקיות מפוזרות בביתך כאן. שקיות עם כל בגדיך המכובסים והמגוהצים. גם הם, יהיו של אנשים אחרים עוד מעט. אם רק היית יודע.

אני הכי פוחדת מהרגע בו אראה באמצע יום רחובי ורגיל, אדם גבה קומה, חסון ומוצק, מתהלך לו בחולצה הכחולה והמכופתרת שקנית אז במבצע.

אני פוחדת שאראה את גבו, אגש אליו ואקרא לו בתמימות אימפולסיבית, "אבא".