שוב ושוב שמעתי את עצמי אומרת , בתוך הרעש הגדול של הטנק,

"די, תצאי. מה יש לך פה, בסרט הזה, של שמוליק מעוז, שכולו מתרחש בתוך טנק. די. זה אמיתי וזה כואב. לכי הביתה!"

אבל נשארתי.

כי מעולם לא ראיתי המחשה כל כך פלסטית של מה שקורה שם בפנים.

בתוך טנק, עם טען, נהג , תותחן ומפקד.

בלבנון, או בכל איזור מלחמה מטורפת אחר.

נכון, מדי פעם "יצאו" החוצה, עם המצלמה וראו גם  דם ואש ותמרות עשן,

אבל הכי כואב, מרגש ונוגע ללב היה הזמן בפנים.

ארבעה אנשים, גברים, שצריכים לשרוד יחד, קודם כל את עצמם.

את הטירופים הקטנים והעיצבונים והטימטומים שיש לכל אחד מאיתנו.

, אבל שם,

כשהכל סגור, אפשר לצאת מהדעת - ואפילו את זה לא ניתן.

כי לא יוצאים, עד שנותנים לך פקודה לצאת.

אני לא יודעת מה בנים מרגישים בסרט כזה.

אולי בחוויה שלהם זה משהו אחר לגמרי והסרט קלישאי או לא מדוייק.

אני, כבת שלא בילתה בתוך טנק מעולם,

מצאתי בסרט מידע שמאפשר לי להסתכל עכשיו אחרת על מה שקורה שם.

על מה שקורה לנו. על החברים והאחים ושאר הבנים סביבי.

ואני שמחה שלא יצאתי באמצע.

כי אחרי שזה נגמר, עבורי - בסערת רגשות גדולה,

צלצלתי לאלה שבילו שלוש שנים ביותר בתוך הדבר המזוויע הזה

ואמרתי שאני מעריכה ואוהבת ומצטערת שלא הייתי מספיק בשבילם -

כי לא ידעתי כמה זה נורא.

ואני חייבת להודות, שפתאום כל מאבקי ה " אליס מילר" ו"הבנות ליחידות לוחמות"

נראו לי כל כך מנותקים מהמציאות.

כל כך מתייפיפים.

אולי בתמימות,

פתאום הבנתי שאת כל האנרגיות האלה צריך אולי להשקיע באיון של כל המוסד החברתי הזה שנקראה מלחמה וצבא.

לא בהוספת עוד בני אדם למאגר בשר התותחים.....

לכו לראות. קשה אבל שווה את זה....