כותרות TheMarker >
    ';

    עולם כמנהגו נוהג

    זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
    [...]
    אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם.
    [...]
    כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
    [...]
    כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

    (מתוך חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו)

    ארכיון

    0

    גם נינט התגייסה למען נפגעי הנפש

    57 תגובות   יום שלישי, 13/10/09, 12:24

    היום התפרסמה ב"הארץ" כתבה די גדולה תחת הכותרת: "מסיבה סגורה | הופעה מיוחדת לנפגעי נפש במועדון "הבארבי" בתל אביב". האירוע התקיים לרגל יום בריאות הנפש הבינלאומי.

     

    צביאל רופא נשא את דברי הפתיחה, ודיברו גם הרב יהושע אנגלמן, הפסיכיאטר האנתרופוסוף ד"ר חנן גולדמן, ואבי סופר מראשי הקהילה ההומו-לסבית. דורי בן זאב הנחה את הערב; כמה מתמודדים והורה אחד סיפרו את סיפורם האישי המרגש, וצופית גרנט חתמה את הערב במונולוג מעורר השראה. בין לבין הלהיבו את הקהל בשירה ובנגינה נינט טייב, דודי לוי, ירמי קפלן ואהוד בנאי. גם אני הייתי שם. הערב היה מרשים, מתוקתק היטב ומרגש מאוד.

    תודה ויישר כוח למארגן הערב ד"ר ברוך רדיןשהוכיח כי לפעמים חלומות מתגשמים.

     


    אירועים קודמים:

    1. נכי הנפש יוצאים מהארון

    2. צעדה בתל-אביב 

    דרג את התוכן:

      תגובות (55)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      אמנם הסמנטיקה חשובה, אבל אם "הפסיכים" ייצאו מהארון, תלמד הסביבה להכיר אותנו ולדעת שהשדים אינם נוראים. המצאתי פעם סלוגן שהתנוסס על סטיקרים באירועים רבי משתתפים: אם תכירו אותי - תשתגעו עליי. האמירה הזאת לא תמיד נכונה, אבל ראבק, קודם תכירו. בילדותי פחדתי מחולי נפש. בית הספר היסודי שבו למדתי היה סמוך ממש למוסד המהולל אברבאנל. מדי פעם הסתובבו ברחוב אנשים לבושים פיז'מות תכלכלות שקיבלו היתר לצאת למרכז המסחרי. הם נראו לי יצורים מרתיעים מפלנטה אחרת. צחוק הגורל: בגיל 17 וחצי מצאתי את עצמי ביניהם באותו מקום ממש, והיום אנשים נורמטיביים מפחידים אותי יותר.
        28/10/09 13:06:

      כשיפסיקו לכרוך את כל פגועי הנפש תחת ההגדרה המלכדת (והמלומדת) "פסיכים", יש לנו סיכוי לחיות בחברה מתוקנת (זו הנמדדת על פי יחסה לחלשים שבבניה)
      וואוו. אני קצת נבוכה. וגם נרגשת קמעה. תודה לך, איש נדיב וחם. 
        24/10/09 22:07:


      אוהב אותך ואת אישך.

       

      בא לי לבכות.

       

      לא יודע אם מעצב או שמחה.

       

      יישר כוחכם.

      צטט: radine 2009-10-24 02:12:31


      אין דרך צודקת ונכונה.

      כל דרך ואיש בדרכו יוביל את המאמינים בדרכו.

       

      כדברי כבוד הרב יהושוע אנגלמן: יש להאמין ב.. באלוהים, ביהדות, בדבר שאנחנו מאמינים לו בכל ליבנו.

      מבחינתי אפשר להאמין גם באיסלם, בנצרות ועוד.

       

      גם אפשר להאמין בעובדה שאנחנו רק בתחילה או המשכה של דרך.

       

       

      חייבים להאמין בדת כלשהי?

       

      צטט: שאינה יודעת לשאול 2009-10-23 23:32:13

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-13 18:49:55

      תודה, לאה. נפגעי הנפש הם האחרונים שנשארו בארון. נורא מחניק שם. רוצים אוויר.

      אני מעריצה אותך על הפה הרהוט, המוח הצלול, והלב הרחום שאת, לאוכלוסיה שלמה שכלואה לה אי פה ואי שם כאילו אינה קיימת בעולם. המשפט הזה שכתבת ללאה הכאיב לי פיזית. עורר בי שדים. העלה בי שמות ופנים.

      לא בטוחה שאני ראויה לכך, אבל תודה לך, תְּהִלָּה יקרה, על המילים החמות והמרגשות.

       

        24/10/09 02:12:


      אין דרך צודקת ונכונה.

      כל דרך ואיש בדרכו יוביל את המאמינים בדרכו.

       

      כדברי כבוד הרב יהושוע אנגלמן: יש להאמין ב.. באלוהים, ביהדות, בדבר שאנחנו מאמינים לו בכל ליבנו.

      מבחינתי אשפר להאמין גם באיסלם, בנצרות ועוד.

       

      גם אפשר להאמין בעובדה שאנחנו רק בתחילה או המשכה של דרך.

       

       

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-13 18:49:55

      תודה, לאה. נפגעי הנפש הם האחרונים שנשארו בארון. נורא מחניק שם. רוצים אוויר.

      אני מעריצה אותך על הפה הרהוט, המוח הצלול, והלב הרחום שאת, לאוכלוסיה שלמה שכלואה לה אי פה ואי שם כאילו אינה קיימת בעולם. המשפט הזה שכתבת ללאה הכאיב לי פיזית. עורר בי שדים. העלה בי שמות ופנים.

      נכון, ואגב, אתמול ראיתי באינטרנט כתבה על מסע של בעלה, אברהם גרנט, לקומי, שם עבד אביו במחנה כפייה במשך 4 שנים, ובגיל 13 (ב-1941) חפר האב קבר לאביו שמת מרעב ומעבודה קשה. גרנט מצא את הקבר והספיק לבשר על כך לאביו שנפטר זמן קצר לאחר מכן. מרגש. 
        19/10/09 08:59:

      צפיתי אתמול בכתבה בחדשות ערוץ 2 כשצופית גרנט דיברה.

      אני אוהבת את צופית גרנט יש לה ראש מיוחד וחמלה גדולה והיא תמיד מדברת בגובה העיניים ובלי חינחונים מיותרים.


      יסמין, תודה על התגובה ועל הצעת החברות.

      בחלק הראשון של הודעתך את עוסקת במה שנקרא "פסיכיאטרייה רכה". היא אכן מקיפה חלק גדול מהציבור, ורבים מודים בכך שהם משתמשים בשירותיהם של פסיכולוגים או לוקחים תרופה אנטי דיכאונית. זה אפילו IN בקרב חלק מהציבור. בתחום זה הסטיגמה אכן התמתנה. מי שצריך לצאת מהארון הם אותם שני אחוזים מהאוכלוסיה שחולים במחלות נפש כגון סכיזופרניה, מניה דיפרסיה, הפרעה סכיזואפקטיבית וכו'. רובנו קבורים עמוק בארון. פעם כתבתי שפסיכיאטר אחד סיפר לנו בגאווה כי שניים ממטופליו הלוקים בסכיזופרניה קיבלו פרופסורה. חזון אחרית הימים של צופית גרנט הוא שבישיבת מנהלים בכירים אחד ייקח כדורים, וכשישאלו אותו מה יש לו, הוא יענה סכיזופרניה, והישיבה תמשיך כרגיל, ללא התרגשות מיוחדת מצד איש מהמשתתפים. הסטיגמה כה קשה היום שאנשים בטוחים שאם את לוקה בסכיזופרניה או במחלות דומות לה, את סגורה רוב הזמן במחלקה סגורה, ריר נוזל מפיך, עינייך מתגלגלות בחוריהן, וכו'. 

       

      עניין הטרמינולוגיה הוא נושא מורכב. שורש הבעיה ההוא במושג נפש (פסיכה) שהוא מעורפל, ערטילאי ולא מדויק. אני הצעתי פעם להחליף את המושג חולי נפש (או נפגע נפש) במונח חולים במחלות נוירו-פסיכולוגיות. אבל גם מושג זה מכיל את הפסיכה. בינתיים לא שמעתי על רעיון מוצלח יותר.

        18/10/09 08:31:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-14 21:12:05

      צטט: רחלי45 2009-10-14 19:33:38


      דליה

      לא קראתי את הכתבה בהארץ,

      וכמובן אירוע כזה חשוב מאוד.

      ראיתי בקטן למטה, כותרת "נכי נפש יוצאים מהארון."

      לקרוא את זה ממש מרגיז אותי.

      בארץ כמו שלנו, שיש את כל הסיבות להיות חולה נפש,

      בכל צורה שלא מסתכלים על זה, עבר הווה וגם עתיד,

      אין סקטור שלא נפגע, אין עדה שלא נפגעה,

      אין שכבת גיל שלא נפגעה,

      וכמובן כור ההיתוך למצבים האלה - הצבא.

      ועדיין צריכים לצאת מהארון???

      תודה דליה.

      כדברייך, מקומם ביותר, אבל אין טעם להכחיש. נפגעי הנפש מסתתרים בארון, ולאור (לחושך) הסטיגמה החברתית הקשה, אי-אפשר להאשים אותם. ועדיין אנו קוראים לאמיצים ולמי שמסוגל לכך לצאת מהארון החוצה. אני כבר יצאתי, למשל בפוסט הזה וגם בזה.

       

       

       מסכימה עם הכותבת רחלי. בניגוד לנטיה מינית, שהמונח "לצאת מהארון" נטבע עבורה, כאבי הנפש ומחלותיה על כל נגזרותיהם נפוצים ומקיפים כל כך, שהמונח "ארון" קטן עליהם, ולא פלא שמחניק שם.

      נראה לי שגם ה"סטיגמה" התמתנה מאד. כמעט כל אחד, אשתו וילדיו נעזרים בשלב כזה או אחר בטיפול פסיכולוגי, למצוא מזור למצוקות, זמניות או קבועות, ואין כל בושה בכך אלא להיפך - זה מעיד על אוכלוסיה מתפתחת ומודעת שמרחיבה את גבולותיה.

      כמו שציינת קודם, רבים מהאנשים היצירתיים והמבריקים סובלים מהפרעה דו קטבית, חלקם מחבבים אותה למדי ולא רוצים להתיישר עם קו האמצע המשעמם...

      הסטיגמה מקורה בדורות קודמים בהם נהגו לבודד את ה"משוגעים". זה מאד השתנה ועדיין (כמו מעמד האשה) יש מקום נרחב לשיפורים. השאלה שלי היא לגבי המונחים. האם פגועים, האם נפגעים, (אולי סובלים?) האם סטיגמה. באיזה מונחים ראוי להשתמש כדי להכניס את כל מי שזקוק לעזרה תחת מטריה לגיטימית ומחבקת.

       

       

       

       

       

      תודה לך על התגובה, ליריתוש.
        16/10/09 19:55:


      שלום דליה,

      קראתי כל מילה בכתבה העיתונאית -

      אני לא נכנסת לדיוקים של ניסוח, שחוששני כי הם לא הצד החזק בעולם העיתונות -

      אני רק אומרת, שהאירוע, כפי שתואר -

      מרגש!!

      אמנם, אינני חולה במחלת נפש כלשהיא ולא בהיכרות קרובה עם אדם כזה,

      אך אני בהחלט בעד דיבור פתוח יותר על הנושא -

      ידע הוא כוח!

      והחשש מפניהם, כמו חשש מפני כל חריגות אחרת, יפחת לכשנבין יותר במה מדובר.

      ואני יודעת, כי אני "אחרת", "שונה" עקב לקות משולבת של שמיעה וראיה,

      ורואה כמה אנשים חוששים,

      ולעתים כמה מילים של הסבר, ועיניהם נפקחות,

      יודעים למה לא הבנתי את המשפט שאמרו הרגע, ומה כל "הקישוטים" שלי.. :-)

      תודה לך שהבאת,

      ואני שמחה שהגעתי - במקרה - לקרוא.

      שבת שלום!

      תודה, גל :)
        16/10/09 08:45:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-14 21:06:17

      איך מגבירים מודעות?

       

      ע"י חשיפה של הנושא והעלאתו על סדר היום. 'מודעוּת' גזור מאותו שורש של מידע וידע. בעניין הנ"ל החלטנו צביאל ואני להגיש עתירה לבג"צ, ונקווה שהיא אכן תוגש.

      שתהיה הצלחה.

       

       

      נכון, כולם מפחדים מהמשוגע הקטן ששוכן בתוכם, ונפגעי נפש הם אכן תזכורת מפחידה לקיומו. מסכימה עם דברייך.

      תודה, רונתי.

        15/10/09 10:26:

      נפגעי הנפש מטרידים את החברה כי הם מציגים בפניה את החוליים הסמויים שלה עצמה; מזמן הזדהיתי עם דבריו של יונג (גם אריך פרום טען דברים דומים),  כי האנשים ה"בריאים" סובלים מחולי חמור פי כמה, כי לא עולה על דעתם שהם מעוותים ושיש לתקן.

      מכאן נובעת התייחסותה של החברה לנפגעי נפש, מכאן ניסיונות להסתיר בארון את החריגים. זה פשוט דרך להשתלט על מה שאינו ניתן לשליטה. הצורך בשליטה היא מחלה ארורה של האנושות. דיכאון הוא תסמין נפוץ.

       

      צטט: TERRY AT 2009-10-14 23:08:03


      ע"י חשיפה של הנושא והעלאתו על סדר היום. 'מודעוּת' גזור מאותו שורש של מידע וידע. בעניין הנ"ל החלטנו צביאל ואני להגיש עתירה לבג"צ, ונקווה שהיא אכן תוגש.

       

       

       

      אני אשמח להצטרף ולעתור איתכם לבג"צ . שולחת לך מייל בפרטי.

      עניתי לך במייל. תודה.

       

        14/10/09 23:08:

      ע"י חשיפה של הנושא והעלאתו על סדר היום. 'מודעוּת' גזור מאותו שורש של מידע וידע. בעניין הנ"ל החלטנו צביאל ואני להגיש עתירה לבג"צ, ונקווה שהיא אכן תוגש.

       

       

       

      אני אשמח להיצטרף ולעתור איתכם לבג"צ . שולחת לך מייל בפרטי.


      נ"ב: וגם בזה.

      צטט: רחלי45 2009-10-14 19:33:38


      דליה

      לא קראתי את הכתבה בהארץ,

      וכמובן אירוע כזה חשוב מאוד.

      ראיתי בקטן למטה, כותרת "נכי נפש יוצאים מהארון."

      לקרוא את זה ממש מרגיז אותי.

      בארץ כמו שלנו, שיש את כל הסיבות להיות חולה נפש,

      בכל צורה שלא מסתכלים על זה, עבר הווה וגם עתיד,

      אין סקטור שלא נפגע, אין עדה שלא נפגעה,

      אין שכבת גיל שלא נפגעה,

      וכמובן כור ההיתוך למצבים האלה - הצבא.

      ועדיין צריכים לצאת מהארון???

      תודה דליה.

      כדברייך, מקומם ביותר, אבל אין טעם להכחיש. נפגעי הנפש מסתתרים בארון, ולאור (לחושך) הסטיגמה החברתית הקשה, אי-אפשר להאשים אותם. ועדיין אנו קוראים לאמיצים ולמי שמסוגל לכך לצאת מהארון החוצה. אני כבר יצאתי, למשל בפוסט הזה וגם בזה.

       

      צטט: ariadne 2009-10-14 16:49:56

      יוזמה נהדרת, כל הכבוד לכם.

      תודה לך, דנה.

       

      צטט: גל קוסטוריצה 2009-10-14 16:40:50

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-14 09:40:59


      למיא, תודה.

       

      גל יקרה, יש פה ושם שיפור יחסית לעשור הקודם, אבל המצב עדיין בשפל המדרגה.

       

      ואת יודעת למה?

       

      כי לנפגעי הנפש אין שום אפשרות לבחור את המוסד שבו יתאשפזו. אין להם (לנו) ברירה והם חייבים להתאשפז תמיד באותו בית חולים, (לפי כתובת המגורים), שבו לרוב יש תנאים ירודים וצוות קשה. זו אפליה חמורה של נפגעי הנפש לעומת החולים פיזית; זה מנציח את רמת השירותים הנמוכה בתחום הזה, והמדהים ביותר הוא שהעולם שותק.

       

      איך מגבירים מודעות?

       

      ע"י חשיפה של הנושא והעלאתו על סדר היום. 'מודעוּת' גזור מאותו שורש של מידע וידע. בעניין הנ"ל החלטנו צביאל ואני להגיש עתירה לבג"צ, ונקווה שהיא אכן תוגש.

       

      צטט: TERRY AT 2009-10-14 15:44:59 

      לא ידעתי על הערב הזה וחבל. רק היום ידעתי שביום א' היה יום בריאות הנפש הבינלאומי.

      ולגבי התגובה שלך לגל - זאת שצבעתי באדום כל מילה בסלע וחבל שכך . אמא שלי מאושפזת בשנה האחרונה במחלקה ד' שהיא מחלקה פתוחה בבית חולים לב השרון בפרדסיה בעקבות דיכאון מז'ורי עקשן  ואני יכולה להעיד שהתנאים הפיזיים מאוד ירודים, המיטות, החדרים, השירותים והמקלחות כ"כ לא מתוחזקים וכ"כ מדכא להיות שם ואת זה אני אומרת מעיניים של מבקרת.  למרות שסביר להניח שמנסים פה ושם.                                     

      אני יודעת שנחי דנקנר הוא אחד מהתורמים לבית חולים זה, ואכן לפני חודשיים נבנתה פרגולה יפה לנוחיות הדיירים במחלקה ונקנו רהיטי גן יפים ונעימים שמאירים  בגוונים קצת יותר נעימים את עגמומיות המחלקה.                                                                                                        

      ולגבי הצוות אכן לצערי הרב אני  מודה שרובו צוות קשה ולא נעים - אני באופן אישי דאגתי ע"י "איומים" מצידי שאספר  ואשגרר את מה שאני רואה שם החוצה, אולי זה "תרם" לקצת יותר מודעות של הצוות שרואים אותם , ומצלמים אותם וזה שם להם קצת יותר גבולות, לא משהו ששינה אותם אבל טיפה ריכך, כך אני מקווה שהם גם כשאין מבקרים מבחוץ.

       

      *

      כל הכבוד לכם על הפעילות.

      תודה רבה, טרי, על תגובתך החשובה. זו עדות ישירה מהשטח.
        14/10/09 19:33:


      דליה

      לא קראתי את הכתבה בהארץ,

      וכמובן אירוע כזה חשוב מאוד.

      ראיתי בקטן למטה, כותרת "נכי נפש יוצאים מהארון."

      לקרוא את זה ממש מרגיז אותי.

      בארץ כמו שלנו, שיש את כל הסיבות להיות חולה נפש,

      בכל צורה שלא מסתכלים על זה, עבר הווה וגם עתיד,

      אין סקטור שלא נפגע, אין עדה שלא נפגעה,

      אין שכבת גיל שלא נפגעה,

      וכמובן כור ההיתוך למצבים האלה - הצבא.

      ועדיין צריכים לצאת מהארון???

      תודה דליה.

        14/10/09 16:49:
      יוזמה נהדרת, כל הכבוד לכם.
        14/10/09 16:40:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-14 09:40:59


      למיא, תודה.

       

      גל יקרה, יש פה ושם שיפור יחסית לעשור הקודם, אבל המצב עדיין בשפל המדרגה.

       

      ואת יודעת למה?

       

      כי לנפגעי הנפש אין שום אפשרות לבחור את המוסד שבו יתאשפזו. אין להם (לנו) ברירה והם חייבים להתאשפז תמיד באותו בית חולים, (לפי כתובת המגורים), שבו לרוב יש תנאים ירודים וצוות קשה. זו אפליה חמורה של נפגעי הנפש לעומת החולים פיזית; זה מנציח את רמת השירותים הנמוכה בתחום הזה, והמדהים ביותר הוא שהעולם שותק.

       

      איך מגבירים מודעות?

       

        14/10/09 15:44:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-14 09:40:59


      למיא, תודה.

       

      גל יקרה, יש פה ושם שיפור יחסית לעשור הקודם, אבל המצב עדיין בשפל המדרגה.

       

      ואת יודעת למה?

      כי לנפגעי הנפש אין שום אפשרות לבחור את המוסד שבו יתאשפזו. אין להם (לנו) ברירה והם חייבים להתאשפז תמיד באותו בית חולים, (לפי כתובת המגורים), שבו לרוב יש תנאים ירודים וצוות קשה. זו אפליה חמורה של נפגעי הנפש לעומת החולים פיזית; זה מנציח את רמת השירותים הנמוכה בתחום הזה, והמדהים ביותר הוא שהעולם שותק.

      לא ידעתי על הערב הזה וחבל . רק היום ידעתי שביום א' היה יום בריאות הנפש הבינלאומי.

      ולגבי התגובה שלך לגל - זאת שצבעתי באדום כל מילה בסלע וחבל שכך . אמא שלי מאושפזת בשנה האחרונה במחלקה ד' שהיא מחלקה פתוחה בבית חולים לב השרון בפרדסיה בעקבות דיכאון מיז'ורי עקשן  ואני יכולה להעיד שהתנאים הפיזיים מאוד ירודים , המיטות , החדרים , השירותים והמקלחות כ"כ לא מתוחזקים וכ"כ מדכא להיות שם ואת זה אני אומרת מעיניים של מבקרת .  למרות שסביר להניח שמנסים פה ושם.                                     

      אני יודעת שנחי דנקנר הוא אחד מהתורמים לבית חולים זה

      ואכן לפני חודשיים נבנתה פרגולה יפה לנוחיות הדיירים במחלקה ונקנו רהיטי גן יפים ונעימים שמאירים  בגוונים קצת יותר נעימים את עגמומיות המחלקה .                                                                                                        

      ולגבי הצוות אכן לצערי הרב אני  מודה שרובו צוות קשה ולא נעים - אני באופן אישי דאגתי ע"י "איומים" מצידי שאספר  ואשגרר את מה שאני רואה שם החוצה , אולי זה "תרם" לקצת יותר מודעות של הצוות שרואים אותם , ומצלמים אותם וזה שם להם קצת יותר גבולות , לא משהו ששינה אותם אבל טיפה ריכך , כך אני מקווה שהם גם כשאין מבקרים מבחוץ .

       

      *

      כל הכבוד לכם על הפעילות .

      צטט: shulamit 2009-10-13 23:42:53


      שלום דליה

       

      היום דיברו על כך ברדיו ברשת ב', בתוכניתה של ענת דולב ( 15.00-16.00).

       כל טוב

      שולמית

       

      תודה לך, שולמית, וכל טוב.


      למיא, תודה.

       

      גל יקרה, יש פה ושם שיפור יחסית לעשור הקודם, אבל המצב עדיין בשפל המדרגה.

       

      ואת יודעת למה?

       

      כי לנפגעי הנפש אין שום אפשרות לבחור את המוסד שבו יתאשפזו. אין להם (לנו) ברירה והם חייבים להתאשפז תמיד באותו בית חולים, (לפי כתובת המגורים), שבו לרוב יש תנאים ירודים וצוות קשה. זו אפליה חמורה של נפגעי הנפש לעומת החולים פיזית; זה מנציח את רמת השירותים הנמוכה בתחום הזה, והמדהים ביותר הוא שהעולם שותק.

       

        14/10/09 08:40:

      נשמע ערב מכובד ומהנה.

      אני זוכרת כתבה שהתפרסמה לפני עשור על מצבם של בתים החולים לבריאות על נפש. קראתי שם שמצבם עגום כי תורמים מעדיפים לתרום את כספם למחלקות "סקסיות" יותר כמו קרדיולוגיה או ילדים או חקר סרטן, ונרתעים מכך ששמם יקושר למקום שמטפלים בו במחלות נפש. האם המצב השתנה לטובה?

        14/10/09 07:24:
      חשוב ביותר. כל הכבוד לכם.
        13/10/09 23:42:


      שלום דליה

       

      היום דיברו על כך ברדיו ברשת ב', בתוכניתה של ענת דולב ( 15.00-16.00).

       כל טוב

      שולמית

      איתן ומיכל, כיף שבאתם לבקר אצלי ולעודד.

       

      עמית, יישר כוח וכל הכבוד!

      מאחלת לך הצלחה רבה בדרך החדשה.

      הלוואי שרבים ילכו בעקבותיך; חזק ואמץ!

        13/10/09 23:09:

      ישר כח לכולם

      היה מדהים שאבתי הרבה כוחות מהאירוע ומדברי הדוברים

      למיניהם כמו כן לקחתי אל עצמי ואני עושה את זה בימים אלא את מה שאמר הבחור ההומו מהקהילה אני יוצא מהארון והיצטרפתי לפרויקט דו שיח של אנוש שע"י הרצאה אל קורות חיים  שלי  לכל מי שמעוניין לשמוע אני מנסה להקטין את הסטיגמה כנדג אוכלוסיית המתמודדים אם בעיית נפש  כולם מוזמנים להיצטרף אשמח לצרף אתכם לקבוצה זו בין היתר וזה לא כל מה שחשוב מקבלים גם תשלום סימלי של 100 ש"ח אל כל הרצאה כזו של 45 דקות

      לכל המעוניין הפלפון שלי הוא 0544615920

      וישר כח לכולנו המשימה לא פשוטה אבל אם הרבה אמונה מצד כל אחד ואחד מאיתנו אפשר לעשות את זה

        13/10/09 22:47:


      בראבו

        13/10/09 22:17:

      מרשים ומרגש, דליה

      ויפות ההתגייסות והפתיחות

      צטט: shai.h 2009-10-13 21:32:38

      יישר כוח לצבי, לך לכל המשתתפים והאמנים. איזו יוזמה פנטסטית

      תודה, שי. הלוואי שירבו כאלה יוזמות!

       

      הערה קטנונית: אפילו אני קוראת לו צביאל ולא צבי, וכך גם כל מקורביו.

       

      צטט: אלת האש 2009-10-13 21:08:47

      הייתי הולכת להראות לכותב הכתבה - מה זה רק על השורה הזו - הם מורגלים יותר בחדרים סגורים ובמחלקות אישפוז

       

      אבל אחרי שאתה יודע איך הם מרגישים כלפינו, מה הם חושבים עלינו, איך אנחנו נתפסים בעיניהם. אין לי מה לומר. משפט אומלל.

      כי יש כלכך הרבה תחת ההגדרה - חולי נפש. שאי אפשר להכליל את הקבוצה הזו.

       

      אבל היוזמה ברוכה.

      וכל הכבוד לאיש שלך. 

      ומה את אומרת על המשפט: "אותם קירות, שמכוסים בכרזות צבעוניות המבשרות על מופעים עתידיים, ראו בערב ראשון פנים אחרות, במרכזן עיניים כבויות שנראו כחלונות ראווה של חנות מפויחת. חנות מפויחת, שמעת? שלחתי לעיתונאי הנכבד תמונה של העיניים שלי...

      תודה, ולרי.

       

      ליעל ולבלהה תודה רבה!
        13/10/09 21:32:
      יישר כוח לצבי, לך לכל המשתתפים והאמנים. איזו יוזמה פנטסטית
        13/10/09 21:10:

      צטט: דליה וירצברג-רופא 2009-10-13 18:10:01


      רחל, תודה!

       

      פנינה, כתבת שהוא סירב לטפל בעצמו. בעיית ההכחשה היא הבעיה מספר אחת בתחום הזה. כי כיום יש מענה ויש טיפול ואפשר לחיות עם המחלה הזאת (כתבתי את פרק 8 בערך הזה).

      ההכחשה וסירוב לטיפול נובעים ברובם מאימת הסטיגמה החברתית הקשה. ולכן חשובים אירועים כאלה. אם הסטיגמה תרד, אם ייצאו מהארון כל החולים "המוצלחים" (החל מפרופסורים באוניברסיטה, דרך שחקנים, מוזיקאים ורואי חשבון וכלה בפסיכולוגים ופסיכיאטרים), אנשים לא יחששו לקבל טיפול, או שמא יידעו עליהם. וכולם ייצאו לחופשי.

       דליה זה נכון,אך במקרה נוספה פסימיות עמוקה כל כך וחוסר אמון שמשהו באמת יעזור.כשהוא התייל טיפול פסיכולוגי,היא בקשה ממנו לוותר על שימוש בגראס,הוא יותר לא חזר אליה.זה היה ב1990 מאז אני מניחה היתה התפתחות גדולה והגישה בוודאי השתנתה עם הנסיון שנצבר.

       

        13/10/09 21:08:

      הייתי הולכת להראות לכותב הכתבה - מה זה רק על השורה הזו - הם מורגלים יותר בחדרים סגורים ובמחלקות אישפוז

       

      אבל אחרי שאתה יודע איך הם מרגישים כלפינו, מה הם חושבים עלינו, איך אנחנו נתפסים בעיניהם. אין לי מה לומר. משפט אומלל.

      כי יש כלכך הרבה תחת ההגדרה - חולי נפש. שאי אפשר להכליל את הקבוצה הזו.

       

      אבל היוזמה ברוכה.

      וכל הכבוד לאיש שלך. 

        13/10/09 20:59:

      דליה, ארוע מרגש החשוב הן להגברת המודעות והן לתמיכה ומתן חיבוק אוהב לפגועי הנפש.

      הכרתי מקרוב אדם שסבל מהפרעה דו קוטבית ויודעת כמה חשובה "היציאה מהארון" כדי שניתן יהיה גם לטפל באופן מוצלח יותר בבעיה.

      תודה!

        13/10/09 20:35:


      דליה יקרה

      מאוד מרגש לקרא על הערב  המיוחד  שהתקיים

      בנוכחות מוזמנים רבים  מארגנים אומנים

      וכמובן את וצביאל

      זה מרנין א הלב לדעת

      שהחולים לא נעזבים לבד היום

      קולם נשמע ברמה

      ולכבודם עורכים מסיבות מודעות הציבור.

       

      התרגשות טובה ובריאה

      היא שמחה והודיה לשם

       

      -תודה על הדברים

      והמעשים שלכם

       

      ממני

       

      ו

      תודה, לאה. נפגעי הנפש הם האחרונים שנשארו בארון. נורא מחניק שם. רוצים אוויר.
        13/10/09 18:15:

      כל אדם המצטרף לתמוך זו ברכה גדולה. חייבים להביא דברים למודעות הציבור הרחב שהפחד מפגועי נפש יפחת. תודה שהבאת דליה. זה חשוב מאוד. ו*

      לאה 


      רחל, תודה!

       

      פנינה, כתבת שהוא סירב לטפל בעצמו. בעיית ההכחשה היא הבעיה מספר אחת בתחום הזה. כי כיום יש מענה ויש טיפול ואפשר לחיות עם המחלה הזאת (כתבתי את פרק 8 בערך הזה).

      ההכחשה וסירוב לטיפול נובעים ברובם מאימת הסטיגמה החברתית הקשה. ולכן חשובים אירועים כאלה. אם הסטיגמה תרד, אם ייצאו מהארון כל החולים "המוצלחים" (החל מפרופסורים באוניברסיטה, דרך שחקנים, מוזיקאים ורואי חשבון וכלה בפסיכולוגים ופסיכיאטרים), אנשים לא יחששו לקבל טיפול, או שמא יידעו עליהם. וכולם ייצאו לחופשי.

        13/10/09 17:40:

      התרגשתי מאוד ,קראתי את הכתבה

      ויכולתי להתחבר לתחושות של הערב הזה.

      כמי שמכירה נושא זה,וחייתי עם אדם

      12 שנה כשלפתע יום בהיר אחד תוך כמה חודשים]

      הסתבר שהוא סובל ממאניה דפרסיה[אימו גם סבלה מזה]

      לצערי, הוא סרב לטפל בעצמו,והעדיף

      לעשן גראס לטענתו זה הדבר היחיד

      ששחרר אותו מתחושת מועקת החזה ממנה סבל.

      כך שאני מכירה את גווני ההתמודדות

      וחוסר ההתמודדות. והיה בלתי נסבל

      בשבילו לחיות בתוך עורו.וגם לי .

       

        13/10/09 17:14:

      יישר כוח!
        13/10/09 15:52:

      לברוך היקר,

       

      כל הכבוד שהצלחת להרים אירוע כזה, אני יודע היטב כמה זה קשה.

      אשר לחילוקי הדעות, הייתי בינתיים משאיר אותם בצד, הם לא רלוונטיים להמשך פעילותך, גם לא להמשך פעילותי.

       

      ולדליוש אהובתי, את כל פעם מפתיעה אותי מחדש...

       

      מכל הלב,

      צביאל

       

       

       

       


       


      תודה רבה, ברוך היקר. רק אציין לטובת קוראי הבלוג שלי, שפנית בתגובתך לצביאל, ולא אליי.
        13/10/09 14:44:
      "לפעמים חלומות מתגשמים" ומהגשם הם נשטפים לבורות המים (י-ם)"וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם"שאלתי את הרב אנגלמן היום אם זה מתאים ככה לסכם ואמר שכן. כל אחד יכול. באמת כל אחד. אבל לא כל אחד יכול הכל.איש איש בדרכו. "רק שלא ימות מזה" (חנוך אל-לי-מות) דרכך מכובדת כי זו דרכך.ודרכי אחרת. חילוקי דעות הם בסיס מוצק לידידות מופלאה.("חתול שחור חתול לבן"\אמיר קוסטאריצה)תודה על האומץ שנתת לרבים כשהסתובבת במעגל בנאום של מילים פשוטות ומרשים. כשדן שילון הגן עליךהראת לו שעלינו לא צריך להגן.לא אפוטרופוס ולא נעליים. דיברת לקהל על הדברים החשובים. היצירות הגדולות שלך. משפחה וילדים. ותודה (שאנחנו חלוקים:) בנחל - נגד הזרם ונגד הרוח. בהערכהברוך

       

       

      בכתבה ב"הארץ" היו כמה ניסוחים שהסתייגתי מהם, והתלבטתי אם לקשר אליה. בסוף החלטתי שהאירוע חשוב מדי.

      פרופיל

      פוסטים אחרונים