המטרה: א.ו.ש.ר (זרעים של א.ו.ש.ר לשעבר)
איך אני הופך דימיון למציאות. המסע שלי בדרך לא.ו.ש.ר.
*ועוד משהו, אני לא רוצה לרשום כל הזכויות שמורות (למרות שהן כן). אם את/ה מעתיק/ה מצטט/ת ממני זה בסדר ובכיף, בתנאי שתפנה/י קישור למקור ותיתן/י קרדיט. תודה.
פוסטים אחרונים
- הדלתות 29/4/20
- לבד. מונולוג. 19/6/18
- דיאלוג לבבי 20/3/18
- חיבוק 3/10/16
- תנינים של חרדה 10/4/15
- אפס מאמץ 10/2/15
ארכיון
0
אגרוף
 המסך נגה מולו באור בהיר. במרכזו הופיעה תמונה, לא חדה במיוחד, דיוקן בגוני חום-אדמדם על רקע קיר לבן משמים וניגודיות מזעזעת. אבל לא איכות התמונה היא שהכתה בו בעוצמה כל כך גדולה אלא ההכרה שלו עצמו. היא זו שהכתה בו ישר בבטן באגרוף מוחץ ומדויק, מכוון היטב קצת מעל הטבור. כזה שמוציא ממך את כל האוויר ומיד אחר כך גורם למעיים שלך להתפתל ולהתכווץ כאילו לקית בדיזנטריה. הוא ידע שזה יגיע יום אחד. כבר חשב שאחרי חצי שנה אולי זה לא יקרה, אולי הוא חיסן את עצמו מהרגשות האלה. הכאב העמוק בבטן, תחושת הקבס, שאט הנפש, האכזבה, הזעם והחימה, בדיוק בסדר הזה. ואז שוב חוזר חלילה עד שנותר רק ערפול החושים וסחרחורת הבחילה. למרות הכל, הוא שוב חיטט בפצע שחשב שכבר הגליד רק בכדי לגלות שמתחת לצלקת התפתחה לה דלקת מוגלתית. הוא אמר לעצמו, "אל תביט שוב במסך", אך כמובן שהוא חזר להסתכל בו. מקלף את הגלד, לוחץ עם האצבעות את העור הדק שמתחת, חושף את הבשר הורוד שניצנים אדומים של נימים מתפקעים, ממלאים אותו בארגמן מעורבב בצהוב של פלישה חיידקית מצחינה. הוא בחן את הפרטים הקטנים בתמונה, הגדיל אותה ובחן אותם אחד לאחד, מנסה לשחזר ולהבין בדיוק את כל הדקויות שמסתתרות בה, ללא רחם, מתעלם מהכאב הגדול ולוחץ בכל הכוח על הפצע משני צידיו לנקז את כל המוגלה החוצה. לפתע, לא יכל עוד לשאת את המראה. הכאב הפך לבחילה משתקת. הוא נגעל מעצמו, מהחיטוט שלו, מחוסר היכולת שלו להביע את כל זה, אז, שהפצע נפער בו, בשלהי הקיץ שבו הבין כי לעולם לא יהא כשהיה. הוא מיהר לסגור את החלון שעל המסך, מסלק מעל פניו את היד שהכתה בבני מעיו, והמשיכה למעוך אותם גם לאחר מכן כל עוד הביט בה. הוא לא חש כעס כלפי היד, לא, זו לא היתה אשמתה של היד, היא הייתה רק השליח, או אולי רק מילאה את החלל הפנוי והריק במגעה המדויק והכוחני. מגע שאותו שנא מאז שהיה ילד קטן, עת התקוטט פעמים רבות עם בני כיתתו. מגע שנמנע ממנו כל כך הרבה שנים והנה הוא שוב כאן, מכה אותו, משפיל אותו, לא לעיני כולם, אלא רק בעיני עצמו. ובעצם, בדיוק כמו פעם, שוב לא גופו הוא שנפגע, אלא נשמתו היא נפצעה. אויר. הוא חיפש לנשום קצת אוויר קר. משהו שיקל את הכדור הדחוס בתוכו. זה שבמשך חודשים ארוכים, צבר עוד שכבה ועוד שכבה של רקמת חיבור והגנה. כמו סכר עפר העוצר את הביוב מלזרום באפיק הנחל, את שופכי הצואה והטינופת שהצטברו לפניו, עד שהוא קורס עם בוא הגשם הכבד, זה שמלווה בברקים ורעמים, סוחף את העפר, החרא והדמעות במורד, מעורבבים זה בזה לנצח בדרך אל הים הגדול. (פורסם ב 18 למרץ 2009 בבלוג שלי בתפוז) |
תגובות (16)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ילדים - לא לריב!
יש מספיק לכולם
תודה רבה, ברוכה הבאה לבלוג שלי
וואו.. איזו כתיבה
ממש יפה
מה זה??? שפוט???
אני הזמנתי אותו כבר, אצלך אחרי שהוא יסיים... (-:
פוצי בו נגוון קצת? בכלל אולי כדאי שנאמץ לרגל עלייתך לקפה שטאנץ חדש?
נגיד מתי את בה להתקין לי ת'מזגן? שפוט הפקס כל פעם משתלט לי על הטלפון ואולי זה קשור?
אפשר כרטיס ביקור?
מה עם לשנות? לגוון??? (-:
נו כן... יותר מדי זמן ביחד...
אתם נשמעים כמו זוג... (-:
תודה באמת... הגיע הזמן שתזרוק איזה עצם (כוכב... ) לכיוון שליבקיצור העתקת ממני את הקונספט, יא אללה!
בוא בוא אני אככב אותך שלא תקטר לי עוד קצת....
אוויר של ים הכי עדיף... (-:
הרבה אוויר.אכן כן, אין מה לעשות לפעמים זה קורה שמצטבר משהו מתחת לחדש והנקי. חייבים לנקז.
אני לא בעד לחטט, למרות שעושה את זה לפעמים
אי אפשר להימנע... (-:
אבל האוויר שלוקחים בסוף משחרר...
לפעמים זה רק נראה כאילו הכל הבריא וברגע,שנוגעים מעט,
חושפים את כל מה שנמצא שם.
קשה ההתמודדות אבל לפעמים היא הכרחית .
החיטוט הקשה הזה ,מושך למטה
עד השלב הבא של השיטפון והשחרור.....
*