השניה חזרתי מחופש. זאת אומרת הלילה, זאת אומרת לפני פחות מ 24 שעות. מראש הודעתי בעבודה שאני חוזרת רק מחר, כלומר לקחתי לעצמי יום להתאושש. חשבתי שאני אשן עד הצהריים, אבל בסופו של דבר ישנתי טוב בטיסה והיום הייתי ערה מ 9 בבוקר. החופשה (ירח דבש יש לציין!) היתה מדהימה – ים, שקיעות, טבע, נסיך אחד, טאקי (ניצחתי!), אלכוהול, שיחות נפש ומחשבות על העתיד. חזרתי רגועה בצורה שלא הייתי כבר הרבה זמן. ואז התעוררתי בבוקר, ואחרי שיטוט ממצה בכל האתרים כדי להספיק להתעדכן בכל מה שהחמצתי, נכנסתי לקרוא מייל של עבודה. ככה בקטנה, רק לראות אם יש משהו מעניין (מי אמר רכילות?). אחרי חצי שעה בערך הרגשתי את העצבנות מתחילה לטפס, והחלטתי לוותר. בכל זאת אני בחופש היום. אבל כל זה הביא אותי למחשבות על הטירוף שאני חיה בו. השניה חזרתי מחופש. אני רגועה כמו שלא הייתי הרבה זמן, אפילו הנשימות שלי קלות יותר. אבל אין לי ספק שמחר בשעה 10:01 אני אשכח את זה לגמרי. כמות הדברים שיש לטפל בהם עד הנסיעה לארה"ב ביום שני תסחוף אותי אליה, ואני אשקע לים של דברים חשובים מאוד ודחופים עוד יותר. רק מהמחשבה על זה אני מרגישה את המתח מתחיל להצטבר לי בבטן. הגבות מתכווצות, ומחשבות טורדניות מציפות אותי. זו פעם ראשונה שאני מרגישה את עבדות ההייטק על עצמי. כלומר, כבר שנה שאני שפחה נרצעת, אבל רק לאחרונה הבנתי כמה זה מפריע לי. העבודה שלי היא יותר מתובענית, יהיה יותר נכון לקרוא לה טובענית. שילוב של תפקיד, משרדים בחוף המערבי של ארה"ב (שמתעוררים כשאצלנו כבר ערב), יותר מדי פרפקציוניזם אישי ובעיקר תרבות ארגונית קלוקלת. רק לשם הדוגמה, תוך כדי כתיבת שורות אלה הבוס שלי תופס אותי במסנג'ר. "ברוכה השבה" הוא אומר לי, והשאלה הבאה היא "מילאת את המצברים שלך?", או במילים אחרות, כפי שכבר שמעתי פעמים אין ספור – "את מוכנה לחזור לעבודה הקשה?". מבחינתו החופש שלי הוא רק מנגנון להתרענן כדי לחזור במלוא המרץ לשיעבוד. ועדיין הוא אישר לי אותו רק כי מדובר בירח דבש (כן, באמת שמעתי את המילים "טוב, אין לי ברירה כי עכשיו התחתנת"). כשהגעתי לחברה לפני שנה ידעתי שאני מגיעה לתפקיד קשה ולחוץ, אבל לא שיערתי עד כמה. אולי הנורה האדומה היתה צריכה להידלק כבר אז, כשבברכת השנה הטובה שקיבלתי מהבוס כשבועיים אחרי תחילת העבודה נכתב "ברוכה הבאה נונה, תתכונני לעבוד קשה". במילים אלו ממש. ולמרות החיוך שהיה מוצמד לברכה, עמדה מאחוריה כוונה רצינית ביותר. ביום כיפור האחרון הכל התפרק. בדרך כלל ביום המיוחד הזה אני יושבת בבית, מקשיבה לשקט ונותנת לו לחלחל פנימה. בדרך כלל זה כרוך בהתבוננות על חיי, שמחה על מה שיש לי ושלווה פנימית עמוקה. השנה השמחה היתה מלווה בצל גדול, והשלווה לא הצליחה להגיע. נזכרתי בחיים שהיו לי עד לפני שנה, ועצבות גדולה ירדה עלי. מה שיש לי בשנה האחרונה זה לא מה שתכננתי, אלה לא החיים שאני רוצה. ומצד שני, אני מאוד אוהבת את העבודה שהשתלטה לי על הכל, הבעיה היחידה היא המינון. תמיד הייתי אשת קריירה, תמיד היה לי ברור שאני אעשה את זה בגדול. ותמיד הצלחתי לשמור על השפיות בכל מה שנגע לחיי הפרטיים. עד לפני שנה. נכנסתי לתפקיד חדש, לחברה דינמית ומצליחה, שהאקשן שיש בה עשרים-וארבע-שבע הוא רק ביטוי למצוינות של האנשים בה – או לפחות ככה חשבתי. הייתי צמאה לאקשן אחרי זמן ארוך בחברה מדשדשת, בוגרת טריה של תואר שני, וחשבתי שאני מוכנה לכבוש את העולם. שנה אחרי, העולם אכן נכבש (אני מקבלת שבחים על עבודתי מפה עד להודעה חדשה), אבל המשטר החדש הוא דיקטטורה צבאית שמטרתה העיקרית היא להישאר בשלטון, האוכלוסיה לא ממש מעניינת אותו. מזכיר קצת את המדינה האפריקאית שחזרתי ממנה לפני כמה שעות. עכשיו, כשמתחילות המחשבות על הדור הבא (שלי, לא של מוצר תוכנה כלשהו), אני נדרשת לחשבון נפש אמיתי. האם כל הקונספט שבניתי לי על קריירה משגשגת בשילוב חיים פרטיים (או חיי משפחה) הוא רק חלום שאין לו אחיזה במציאות? האם זו רק החברה הצעירה-דינמית-בעלת-חוש-הומור שאני עובדת בה? או שאולי זה התפקיד בכל מקום? ואם זו רק החברה שלי, על מה אאלץ לוותר אם אעבור למקום אחר? האם זה אפשרי? השניה חזרתי מחופש. זאת אומרת הלילה, זאת אומרת לפני פחות מ 24 שעות. מראש הודעתי בעבודה שאני חוזרת רק מחר, כלומר לקחתי לעצמי יום להתאושש. חשבתי שאני אשן עד הצהריים, אבל בסופו של דבר ישנתי טוב בטיסה והיום הייתי ערה מ 9 בבוקר. ביום רגיל בשעה הזאת אני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. חזרתי מהעבודה לפני שעה שעתיים, והמקסימום שאני מסוגלת לו זה לבהות במסך המחשב ולשחק ספיידר סוליטייר. עם קצת שכנוע גם בהייה בטלוויזיה זו אופציה. לא תמיד זה אפשרי, לעתים קרובות יש שיחות עם חו"ל אל תוך הלילה. והיום, למרות שלא ישנתי יותר מדי בלילה הקודם, אני עירנית להפליא. ניהלתי שיחה של שעתיים עם הנסיך כשחזר מהעבודה. שיחה! ממש אמיתית, כזו שבה שני הצדדים מדברים – לא כזו שבה הנסיך מדבר ואני פולטת מדי פעם המהום מנומס כדי לבדוק שלא נרדמתי. דיברתי עם חברים, יש לי זמן לכתוב בבלוג שהוזנח, ואפילו הדיאטה קלה יותר מבדרך כלל. הדרישות שלי הן לא גבוהות. באמת. אני לא מחפשת לעבוד במשרה חלקית (למרות שכשעשיתי את זה זה היה תענוג צרוף), גם לא במשרד ממשלתי שנסגר בשעה ארבע. אין לי בעיה לעבוד קשה. אני רק מחפשת את החיים שאיבדתי בדרך. המוצא הישר מתבקש לשלוח הודעה. |