ופתאום הכול פסק

רחשי ההמון עוד באוזניה,

תנועות נמרצות מלאות חיוניות,

תמהיל ריחות של רחובות הומים.

דממה.

היא יכלה לשמוע רק רעשים לבנים,

את הלמות ליבה,

את הדם המציף את עורקיה,

ונשימות כבדות.

קודם כשטיילה בין העוברים והשבים הרגישה את המתח שבה נפרק עם כל מגע מקרי.

בדרך אגב הרגישה מתחככת באנשים זרים,

מתרפקת על כל שבריר מגע.

בתוך הזרם הגואה לעיתים הרגישה מחובקת. מעורסלת. 

עכשיו נשענה על דלת ביתה

והיא מפוחדת,

מעצמה.

מה תעשה עם כל הרעש הזה שלה לבד?