לפעמים אני אוהבת לשחק בנדמה לי. נגיד שאני עכשיו עובדת שכירה בעסק שלי עצמי. זאת אומרת, שאני כבר לא בעלת עסק שעושה מה שהיא רוצה, אלא עובדת שכירה, שצריכה לתת דין וחשבון למעביד שלי וגם למצוא חן בעיניו. הרעיון הזה הוא לשחק בנדמה לי פעמיים. פיצול אישיות ממש. גם לדמיין שיש לי עובדת חדשה, ממנה אני רוצה לקבל תפוקה. וגם לקחת על עצמי אחריות של עובד מן המניין, שצריך לספק את הסחורה לבוס בכל דרך אפשרית.
ובכן, יום העבודה הראשון של העובדת שלי עבר בהצלחה. וואלה, יש הבדל בין משחק הנדמה לי לבין המציאות הרגילה. עובדה, כבר היום נפתח בלוג חדש בדה מרקר קפה. אתמול עוד קרטעתי בתוך האתר ולא הצלחתי למצוא את הידיים והרגליים. והיום, העובדת שלי גייסה את סיגל, ביתי המקסימה, שפתחה לי כרטיס אישי ובלוג פרטי במהירות של בת 17 מצויה. אני אולי יכולתי להמציא תירוצים לעצמי ולוותר לאתר שחרק תחת המקלדת שלי. ואילו העובדת שלי מצאה פתרון והנה, יש לי היכן לכתוב.
כתיבה היא עבורי עניין של מה בכך. אני כותבת בקלילות, בהנאה, בלי לחשוב יותר מדי. כל פעם שאני מקריאה למי ממכירי קטעים נבחרים משרבוטים שאני כותבת לעצמי - מתגלה שהשטויות שלי מעניינות עוד אנשים בכדור הארץ.
חשבתי לעצמי, אולי כדאי לי לקבל אומץ ולרשום בבלוג שלי את הגיגי בנוגע להעסקת העובדת החדשה, הלו היא אני עצמי. בואו נראה מה יגידו אחרים על הניסוי שלי, אם וכאשר מישהו בכלל יחליט להכנס לבלוג שלי. |