24 יום של מילואים זה ניעור רציני. מרגיש כאילו מישהו תפס אותי בכפות הרגליים ועשה לי "תרנגול כפרות".

תמיד סיפרו לי שבשביל לחשוב "מחוץ לקופסא" צריך לשנות זווית ראיה. אז בהצצה מתחת לכובע פטריה ירוק קיבלתי רענון שאפשר ממש למכור אותו (שמעתי על אנשים מחו"ל שמשלמים לעשות טירונות בצה"ל - מישהו יודע אם זה נכון?)

מצד אחד - הלבד. באמצע הלילה בחמ"ל, איזה חתול בורח מהגשם אל הדלת. על לפטופ של מישהו שמתי סרט של ג'ון קיוזאק והריח של הקפה השחור שכולם שתו שם כל היום לא עזב את החדר (מזכיר לי קצת את האווירה ב"תוצרת הארץ"). חושב על החברה, על השאוורמה של הקוסם ועל הפרזנטציה שעושים בלעדי. הבטחתי במשרד שאני אכין כמה דברים בזמן שאני פה ואת הרעיונות שקופצים לי אני רושם על דפים שאני תולש מהיומן מבצעים.

מצד שני - הזולת. חצי מהסוללה הייטקיסטים שברחו מקיובקלים ולא עונים לטלפון, החצי השני מתנחלים שמתגעגעים למשפחה אבל מרגישים שליחות. אתה תמיד רוצה להבין אנשים (תובנה צרכנית, נכון, זה מה שאתה עושה) ואף פעם לא התסכלת עליהם ככה -  בלבן של העינים. אלה שמראים לך את התמונות של הילדים, ההוא שבדיוק קיבל ממישהי מספר טלפון ומחכה בסבלנות להתקשר עד שהוא יחזור (אבל חרמן בטירוף), זה שהביא גיטרה, זה שמובטל ושואל את כולם אם אפשר לשלוח קורות חיים, זה שנורא צריך לספר לכולם על הבית כי הוא נורא מתגעגע. הנה "השאיפה שבלב" שלהם. זורקים לך אותה בפנים.

ואני? מה אני רוצה? כולה שיספיקו לי הגופיות והתחתונים, ממש כמו בשיר ההוא. (בכלל אספתי רפרטואר של שירים. איך כל המזרחי חזר אלי פתאום).

הספיק לי בול. יאללה נתחיל לכתוב בלוג.