לפני חצי שנה בדיוק החלטתי להיות ספונטנית ולצאת לדייט בתל אביב (מבאר שבע) שהתחיל ב11:30 בלילה (14.4.09). את הבחור פגשתי בפייסבוק. מי היה מאמין... מזל שאני ספונטנית היה דייט מצויין וארוך, ונבנה קשר מצויין (ומקווה גם ארוך) מאז כבר יצא לי לציין כמה תומך וכמה עוזר חבר שלי תומר, אבל, רציתי להרחיב, במיוחד בהקשר המחשבות הפיברואיות שלי בנושא. בחודשים האחרונים אני מתחבטת עם כל מיני מחשבות קשות וסותרות. רוב המחשבות הן על העתיד ומה אני עושה עם עצמי. במחשבה קדימה, דבר אחד אני יודעת: אני רוצה להיות אמא. ולפי מה שאני מבינה מעצמי, זה הדבר היחיד הבטוח. התחלתי לדאוג שאולי אני לא אוכל להתמודד עם עבודה והריון / עבודה וטיפול בילדים. אז הרגשתי צורך לשחק עם המחשבה של להיות Stay-at-home-mom (עקרת בית). המחשבה הזאת סותרת את כל העקרונות איתם גדלתי. בתור ילדה וגם בתור אישה (עם הזמן) תמיד ידעתי שאני צריכה להיות עצמאית לפני שאני מתחתנת, שאני צריכה לדאוג לעצמי מבחינה כלכלית ולא להסתמך על אף אחד. היה ברור שאני אסיים תואר כמו האחים שלי ואתחיל לדאוג לעצמי. אני החלטתי לעזוב את הלימודים במדעי המחשב אחרי שנה וחצי (כי לא עניין אותי מספיק) ולעבור לניהול (שכן עניין אותי). זו היתה ההחלטה הגדולה האחרונה שלא קשורה לפיברו'. מאז, העיכובים בלימודים ובעבודה היו קשורים לכאבים לצערי. אז לסיים את התואר ולדאוג לעצמי נהיה כבר אתגר הרבה יותר מורכב מהיה לאחיי (בלי זלזול כמובן) עכשיו שאני מתחילה את שנתי האחרונה ומנסה לראות לאן חיי זורמים. אני מתחילה לחשוב על החיים אחרי הלימודים. בגלל שעכשיו יש לי גם את תומר, אז גם הוא וחיינו יחד נכנסים לחישובים שלי. אז כשחשבתי על חיי עקרת הבית, היה לי טוב לשמוע מתומר שזה בסדר מבחינתו. הוא אפילו ציין שאולי זה עדיף מאשר שהילדים יהיו (כשיהיו) אצל מטפלת כל הזמן... לא שאני בהריון או מתכננת בזמן הקרוב אבל זה חשוב לדעת שהשותף שלי לחיים יתמוך בי גם ככה וגם ככה. אתמול ישבתי עם בת דודתי לשיחה ארוכה. מתוך 10 נכדים של סבי וסבתי זכרונם לברכה, אני הכי קטנה והיא הבאה אחרי. אחרי גיל 20 התחלנו להתקרב מעבר לארוחות המשפחתיות בחגים. עכשיו אנחנו גם חברות וגם משפחה. מתישהו בשיחה, היא הפתיעה אותי וכמעט גרמה לי לבכות. היא אמרה לי (ציטוט לא מדוייק, לפי הזכרון הפיברואי): "יש לך כישרון עם אנשים. את מבינה ויודעת איך להסביר דברים ואיך לעזור. ואולי את צריכה ללמד אנשים תקשורת...את טובה עם אנשים, אני יכולה לראות אותך מנהלת. אני יודעת שבחודשים האחרונים איבדת את הבטחון שלך בגלל הפיברו, אז שתדעי: את נשארת את. גם עם הפיברו, זה לא משנה את מי שאת ואת הכשרונות והיכולות שלך" רק לכתוב את זה עכשיו עושה לי דמעות. בעיקר כי זה נכון, החלק על איבוד הבטחון העצמי. כל הילדות ממלאים לבנות את הראש בחוסר בטחון לגבי ההופעה הפיזית. גם אני סבלתי מחוסר בטחון חברתי שכזה. כשהתגברתי עליו לא חשבתי שאי פעם יהיה לי חוסר בטחון שכזה לגבי היכולות המקצועיות שלי. קשה לי בראש לתפוס את הרעיון שהידע והיכולות שלי יהיו שוות העסקה/תשלום...משהו.. בגלל שאני לא יכולה להבטיח לי או לאף אחד כמות שעות או לוח זמנים ידוע, אני מפחדת בכלל להכנס לזה. מפחיד אותי הלחץ. גם הלחץ הטוב שבא מהרצון לעשות ולעבוד וללמוד, מפחיד אותי. כי גם הלחץ הטוב מחמיר את הכאבים. אבל, אני מתחילה לחשוב שלפחות לעכשיו, אני חייבת למצוא את הדרך שלי להמשיך לעבוד. להמשיך לחיות עם הכאבים. להמשיך ללמוד. כי אולי באמת יש לי מה לתרום, ומה לתת. אולי כדאי לי להמשיך ללמוד ולעבוד בתחום הSEO (קידום אתרים)? אני באמת אוהבת את התחום ומתעניינת בו. אני מקוה שאני אמצא את הבטחון העצמי ביכולות המקצועיות שלי. ועל אף הבטחון שתומר משרה עליי, אני לא חושבת שאני אוכל להתמודד עם להיות עקרת בית. אני חושבת שאני אהיה חייבת להכניס משהו למשק הביתי כדי להרגיש שלמה עם עצמי. אני רק מקוה שאני אמצא את הדרך לאזן את הכל. |