חברה הזמינה אותי לבקר בסוכה שהיא בונה מדי שנה.

שאלתי "מי עוד יהיה?"

ענתה זו וזו וגם זו וזו. הבנתי שזה ערב של נשים.

נענתי להזמנתה והגעתי, השולחן היה ערוך בטוב טעם, ומאחר והגעתי קצת באיחור כולן כבר היו ישובות סביב השולחן.

כאשר ישבנו שוחחנו ביננו על אה ודה, הסתבר שרוב הנשים פנויות, ושתיים נשואות.

על מה יש לדבר? עבודה, ילדים אולי גם נכדים, חתונות, והחיים בזוגיות וללא זוגיות.

נשואה אחת אמרה, "החיים עם בעלי הם חיים של פשרה ושל ויתור"

הנשואה השנייה אמרה "אף אחת לא מלקקת דבש, ממשיכים לחיות"

הגרושות אמרו "עדיף לחיות לבד מאשר להבליג כל היום.. ולשתוק...אני עושה מה שאני רוצה , אני לא מוכנה שיכתיבו לי"

בתחילה שתקתי, אחר כך לא יכולתי יותר " חכמה אחת פעם אמרה לי שאם אני כבר מוצאת מישהו אחרי כל כך הרבה לבד,אז לפחות שחיי אתו יהיו קצת יותר טובים מאשר חיי לבד"

"למה כוונתך? איך אתה חיה היום?"

"בואו נדבר במספרים, אם היום הייתי נותנת לחיי את הציון 8 הייתי רוצה להמשיך לחיות באותו ציון, אבל לא לרדת ל-7" עניתי..

"יפה" ענו לי הנוכחות " אם את חיה עם ציון 8 אז למה לך לחפש בכלל?"

שתקתי לרגע , ולאחר אמרתי " בנות תפסיקו לשחק את המשחק, כולנו יודעות שכל אחת ואחת מכן מתה כבר למצא בן זוג, תפסיקו לנופף בדגל שטוב לכן ככה, כולנו היינו  מוכנות להתפשר העיקר לא לחזור הביתה אל הטלויזיה או אל הילדים, בואו לא נעמיד פנים."

 היתה שתיקה, המשכתי-

"אני מוכנה לרדת גם לציון של 7.5 , לרדת טיפ טיפה העיקר להפסיק את החיפוש הזה...אחרי אדם שיהיה יחד אתי בבית ורק יענה או יקשיב לי, כמובן לא בכל מחיר אבל עם פשרה קטנטונת ..."

 אף אחת לא ענתה . כולנו ידענו את האמת.