האירוע החזק ובעל המשמעות הרבה ביותר שאני זוכרת מטלי, חברתי מכיתה א' , התרחש בבוקר אחד, שהיה כמעט כמו כל בוקר אחר בחייה של ילדה בכיתה ג'.
כמדי בוקר, היתה טלי מגיעה אלי הביתה בשעה מוקדמת, ויחד היינו הולכות לבית הספר היסודי "אהוד" בחיפה.
באותו בוקר חורפי וגשום, טלי הגיעה אל ביתנו החמים, ועיניה לכדו את עיתון "לאשה" שהיה פתוח על הספה בסלון בבית הורי , בדיוק בעמודים שהכותרת :"מי אני" ??? כמעט זעקה מהם החוצה , כל כך רחוק.
"זאת אני" פסקה הבלונדינית הרזה הקטנה , שהיתה גם עקשנית ודעתנית, והפניתה אצבע קטנה אך חדה וישירה כחץ המופנה לעבר מטרה מסומנת, אל כותרת הכתבה שהופיעה, עמוסת מילים, ללא תמונות, מונולוג כואב של בת מאומצת אלמונית.
מי בכלל הכיר את המושג "אסרטיביות" בימים ההם , אבל טלי המציאה את המושג הזה עבורנו. עבור עצמה . עבור כל מי שהיה לו מה להגיד לאבא ואמא שלו בשלב ראשון, ואחר כך לעולם הרחב.
38 שנים לא נפגשנו מאז היינו בנות 12.
החיים כיוונו אותנו לנתיבים אחרים שונים מאוד. אפילו פעם אחת לא הצטלבו דרכינו.
בשבוע שעבר, חתמתי את חג הסוכות בפגישה מחודשת עם טלי.
למען האמת, הרגליים די רעדו לי , כאשר פסעתי לאט אבל בטוח, בשביל המוביל אל בית הוריה של טלי, שם היא מתגוררת היום. שביל מוקף בעצים ירוקים. פסטורלי. שקט. עוד סמטה מאפיינת של הכרמל בחיפה. זכרתי את המדרגות שיורדות אל ביתם, וגם בדיוק אבל בדיוק את הבית. הכניסה, הפרוזדור שפונה שמאלה למטבח אשר בצד ימין , והחדר של טלי בצד שמאל.
בשבוע שעבר ישבתי שוב בחדר הזה , שם היינו משחקות. ילדות בנות 6.
38 שנים? איך זה יכול להיות ?
הלשון החדה כתער והחשיבה המהירה נותרו כשהיו, אבל מה לעשות , כמו אצל כולנו, איזה מזל שהזויות קצת מתעגלות , ולא רק פיזית...אלא בעיקר מחשבתית וריגשית...
טלי היתה הילדה המאומצת הראשונה שהכרתי בחיים שלי.
ולכן -השאלה "מי אני" הפרידה בין העולמות הרגשיים שלנו מרחק אלפי מיילים. היא היתה עסוקה בקדחתנות לדעת מהיכן הגיעה. הוריה המאמצים, עשו הכל כדי להיות הורים, אבל ה-כ-ל !!! בגיל מבוגר, יחסית להורות ראשונה, זכו לכסות בשמיכה בלילה תינוקת זהובת שיער, וחלמו על בובת ברבי , אשר לאכזבתם הרבה, שהתגלתה כלוחמת, מרדנית ומובילת דיעה כבר מהרגע שעמדה על דעתה ואולי עוד לפני כן...
החיים שלהם איתה לא היו קלים, אבל גם שלה לא איתם...המיפגש בין הורים מהדור של פעם, במיוחד כאלה שההורות היתה עבורם חומר בעיקר ופחות רוח ונפש. שדאגו לאוכל ולבגדים אבל מי ידע מהי שיחת נפש מלב אל לב ?ובעיקר עם ילדה שאין שום קשר ולו קל שבקלים בין הגנטיקה שלהם לשלה , ואין אפילו אפשרות להאשים סבתא או דודה רחוקה או בן דוד פוחז ...
חידה. סימן שאלה. אגוז קשה. סקרנות שלא ניתן להביאה לידי מענה. זו היתה טלי.
כבר כתבתי כמה פעמים על בגדי הבובות היקרים והכמעט מיותרים לילדה קטנה, שהורי היו מלבישים אותי בהם, כמעט מסורת המשכית ליוצאי מזרח אירופה המגוהצים עד דמעות אבל את נעלי הלכה הירוקות של טלי אני לא שוכחת עד היום. משהו מהסרטים... את שמלות הסראפן הצבעוניות, הסרטים בשיער שלה ושלי , המשחקים בגן השעשועים בבגדים כל כך אלגנטיים... כשכל מה שחלמתי הוא על חולצה פשוטה ומכנסיים קצרים - כאלה כמו של כולם, שאפשר ללכלך בלי לשמוע כל הזמן כמה הם עלו ושצריך לשמור עליהם ... אוףףף...
אבל בעיקר זכור לי המבט החקרני ששואל 24 שעות ביממה :מי אני"?
הייתי ילדה בעצמי וצעירה מכדי להבין מה מתחולל בנפשה הבוערת של טלי. ואני בסך הכל חייתי כמו ילדה מפונקת, שאמא שלה פותחת לה את הדלת עם כוס מיץ תפוזים סחוט לפני רגע ממש, חיבוק והקשבה, עם סבתא - שאמי ואני כל כך מזכירות אותה במראה החיצוני - מה שיוצר תחושת שייכות חזקה כל כך, ובחוסר דאגה מוחלט כמעט לכלום.
אני - שבלילות חורף קרים- אבא שלי היה יורד ממיטתו בלילה לבדוק שאני מכוסה, ועוטף אותי בשמיכת הפוך העשויה נוצות אווז, ומעניק לי את התחושה של הילדה הכי מוגנת ושמורה בעולם.
גם אבא שלי טלי, שהיה איש כל כך טוב , הגן עליה כל כך הרבה וניסה להבין לנפשה. אבל אני ישנתי בשקט, והיא מן הסתם התהפכה לא פעם במיטה ושאלה את עצמה מיהו אביה האמיתי, ולמה הוא לא שם לידה, והאם הוא עדיין אוהב אותה וחושב עליה , ומ'זתומרת שהוא לא היה יכול לגדל אותה אם כבר הביא אותה לעולם, ולמה מסרו אותה לידי זרים, ולמה ולמה ולמה ?...ועם שנת לילה כזו קשה מאוד לקום אל בוקרו של יום חדש ולהיות "ילדה טובה"...
אימוץ ילדים היה סוד גדול. ולכן, ההורים שלי אמרו לי לא לספר לאף אחד. כמובן, איך לא ?...אבל כל השכונה ידעה וכולם אמרו לכולם לא לספר כי זה זה סוד.
אבל, שוברת המוסכמות הקטנה דיברה באופן חופשי על הסטטוס המיוחד שלה , שההורים שלה בחרו בה מכל הילדים,שלא כמוני למשל - שהגעתי ככה בלי שבחרו אותי ...
הם קנו לה הכל. אבל אולי לא ממש הבינו לנפשה הסוערת של הילדה עלומת השורשים הגדלה בביתם. וגם ובכלל - מה צריך לעשות עם ילדים, להקשיב, לשחק, להרשות לעשת שטויות, להרשות ללכלך את הבגדים, בלי לשמוע שהם עלו כל כך הרבה כסף, וגם להתחצף לפעמים ולהיות ילדים.
בובת החרסינה שלהם לימדה אותם את הילכות החיים, לא לפני שטרחה להסביר בקולי קולות לכל הילדים- מאין מגיעים ילדים לעולם - באופן אותנטי ומדוייק -שנים ארוכות לפני שמישהו מאיתנו ידע באמת מה צריך לעשות...
בגיל 12, חרזה סרט צהוב למיצחה והתחילה לצאת עם הבנים הגדולים "שאתם הרי יודעים מה הם רוצים ... " לעיתים קרובות, ההורים שלה היו מתקשרים אלי בשעצת לילה מאוחרת, לשאול אם ראיתי אותה....
טלי הראתה לכולם שיש חיים מחוץ לבית, ולא פעם הייתי רואה אותה מרחוק ליד קולנע "אורלי" במרכז הכרמל ...עם הבנים, אלא מה ...
דרכינו נפרדו. פייסבוק חיבר אותן מחדש.
שיחת הטלפון הראשונה היתה כמעט כמו עם בת משפחה אהובה שהלכה לאיבוד .
דיברנו על הכל. ממש על הכל. אין מחסומים. כי עם טלי אי אפשר אחרת...את מה שלא מספרים לה היא מבינה מיד ולבד.
אחר כך, בבית, מול עיניה החדות והבוערות כתמיד , שמעתי את הסיפור המדהים של האימוץ שפרטיו שאפשר לשים אותם תחת הכותרת השגורה כל כך כיום: הזויים. כל כך הזויים - שקשה לתאר אותם כמציאות המתרחשת לידנו ואצל הקרובים לנו , אלא רק בסרט קולנע מותח אך מרגש.
פרטי הסיפור ישארו עימה בשל פרטיותם של הנוגעים בדבר: גילוי המשפחה , האחים הביולוגיים, האחים למחצה, הציפיה הכנה למצוא משפחה אבודה שדם משותף זורם בעורקיה, ולאחוז בה בכל הכוחות ,כדי להרגיש שייכות לשורשים, והאכזבה מחוסר התקשורת ובעצם מהניתוק שהיה ההמשך לפגישות הראשונות.
אנשים גדלים בבתים שונים והופכים לאנשים זרים, ומה זה משנה כנראה, אם פעם , חמישים שנה קודם לכן, נולדו לאותה אם , שהלכה לעולמה בגיל 23, ובעצם לא הטביעה את חותמה בצאצאיה, וגם לא את הצורך בקשר ביניהם. אפילו לא קשר מכוח השורשים וקירבת הדם.
טלי ואחיה נולדו לאב שכוחו לא עמד לו כדי לגדל ילדים ולחנך אותם . כך, התפזרו להם, כל גוזל לקן אחר.
במבט לאחור, ובעיניים בוגרות, אי אפשר למתוח ביקורת , כי העולם היה כל כך אחר ושונה . היום מדברים על הכל. כמעט. חושפים חריגויות, בעיות, מחלות , מבקשים סיוע , תמיכה . פותחים פורום באינטרנט ושואלים מה לעשות מזמינים לקבוצות תמיכה. לא , לא ממש על הכל, כי החברה עדיין איננה מקבלת בהבנה כל כך הרבה דברים, אבל אין ספק שהמושגים השתנו. אבל אז , י בכלל העז לדבר על דברים כאלה , שהיו כל כך לא תיקניים, ממש כמו שלידה אחרי החתונה בפחות מתשעה חודשים היתה נחשב להפקרות של ממש...
טלי דיברה, ואני הקשבתי. הבית היה מוכר. אבל אמא ואבא שלי שהיו בין אורחי הבית וגם הוריה של טלי כאילו ריחפו באוויר והשאלה הנצחית: את רעבה ? את רוצה לאכול משהו? תאכלי משהו - נשמעה בעיני כמו זימזום רקע חרישי אך מלא נוכחות.גם דמותן של האימהות שלנו בתסרוקות של פעם, שיער קצר ומוגבה, תוצאה אחידה כמעט של רולים וסיכות דוקרניות והמון ריח של ספריי...והאבות שלנו שנראו כמעט אותו הדבר גם כן - אנשים טובים,שורדי שואה, שמצאו מיפלט שהמכנה המשותף שלו היה לעבוד 30-40 שנה בסולל בונה, חברת חשמל, אגד או כל אירגון גדול אחר, כדי לעמוד בהתחייבויות הכספיות למשכנתא, עבור הדירה בכרמל שהיתה שידרוג למגורים בשכונות צנועות יותר, תשלום קבוע לקופת "חסך", ודומיהן.
טלי דיברה ואני אמרתי לעצמי שוב ושוב איך היא סגרה מעגל בצורה הנפלאה ביותר שיש . מילדה המחפשת את זהותה, לרעיה לדני עימו היא כבר מגיל 15 (!!!) ,וזה כבר אומר על כך הרבה עליה ועליו , ביחד וכל אחד לחוד, אמא 4 בנות בוגרות ו"סבתוש" לשלושה נכדים בגיל 50 .
וואו !!!
כמה אנרגיות השקענו בסוד האימוץ .
עם איזה מטען ריגשי חיים ילדים מאומצים הכמהים לזהות הוריהם, ואחר כך או שמגלים - שומרים על קשר , או נפגשים ומנתקים מגע, או מעדיפים שלא לפתוח את תיבת הפנדורה הזו, או אולי מגלים את ההורים הביולוגיים או לפחות את האם, וחשים כאילו שבו הביתה . הקידמה אף הביאה כל כך הרבה ילדים שזהות אביהם עלומה לעולמים, ואני תמיד שואלת את עצמי איך ילד חי עם ההרגשה הזו ועם התהליך שליווה את המהלך הזה של הבאתו לעולם, והאחריות ההורית ועוד כל כך הרבה שאלות אתיות ומוסריות , שקצרה היריעה ,והנושא מכובד מכדי לדלג עליהם בריפרוף. וכמה מיטענים רגשיים של הורות אבודה שזהו לה הסיכוי הכמעט אחרון להפוך למציאותית וקיימת. כמה חיבוטי נפש, כאבי לב, דמעות ומאידך - גם שמחה , אושר והגשמת משאלה של הורות שלא באה בקלות. בכלל לא . עם כל כך הרבה השקעה ,בכל המובנים.
לפני 7 שנים השתתפתי בחודש האימוץ של משרד העבודה והרווחה . 4 מיפגשים ארוכים, עמוסי חוויות , רגשות, אינפורמציות רבות גוונים, ילדים מאומצים בוגרים שחשפו את מסכת המחשבות שליוותה אותם כל החיים והעולם הריגשי הנבוך, המבולבל, הנע בין הורים מאמצים שעושים הכל לבין השאלה הניצחית - מי באמת יצק את עיקרי המראה והאופי , הגוף והנפש. האנונימיות יכולה להרוג .כך אני חשה וכך הייתי מן הסתם מרגישה אילו הייתי במקום הזה. פגשתי הורים מאמצים שעודדו את הילדים לפתוח את התיק ולגלות את זהות ההורים הביולוגיים. היו שכעסו.
כמו ההורים של טלי. ההורים המאמצים שהיו קנאים לבלעדיות ההורית שלהם, אבל לא הבינו שהלוחמת הצעירה הגדלה בביתם תגלה את זהות אביה שעדיין בחיים, תשמור עימו על קשר כל החיים, ואף תגרום להם לפגוש בו שלא מרצון של ממש. שתגלה את אחיה הביולוגיים, תנסה, אך לשווא ,לאחות את הדבק המשפחתי לו היא כל כך כמהה, ותצא לעולם עצמאי בגיל כל כך צעיר. טלי נישאה בגיל צעיר ובגיל 20 כבר הפכה לאם גאה לתינוקת.
בחודש האימוץ, פגשתי את ג. שהגיע עם הוריו המאמצים ועם אחמו הביולוגית שהתברר כי התגוררה במרחק כמה רחובות ממנו. גם הסבתא הביולוגית של טלי , התגוררה מרחק פסיעה , וכנראה הן חלפו זו על פניה של זו מבלי לדעת ומבלי לומר שלום. לפחות בכיוון אחד. תיסכול ?תחושת דחייה ? עוגמת נפש ? או אולי אנחת רווחה על כי הבית בו גדלה בסופו של דבר העניק לה פי כמה במובנים רבים , מאשר עשוי היה להעניק האב הביולוגי שנישא, הביא לעולם עוד כה ילדים, שעל אף היותם אחים למחצה, אף הם, כמו האחים הביולוגיים לא שומרים על קשר , ואולי לא יהה ימסוגל להעניק לה את הבית לו זכתה, למעשה.
כואב? אולי . קצת. אבל זה הרי קורה גם במשפחת רגילות, בהן סיכסוכים משפחתיים מעבירים על הדעת אחים ביולוגיים שהיו פעם אוהבים, אבל החיים ובני הזוג או גורמים אחרים כמו כסף למשל הפכו אותם לניצים שלא מחליפים מילה , ביום חג ובעיקר לא ביום סגריר.
ארבע וחצי שעות ישבנו כך, ולא רצינו להיפרד. כל כך הרבה היה לנו מה לומר זו לזו . להשלים חלל של 38 שנים, כל החיים כמעט, בזמן כל כך קצר. אבל מה שהיה כל כך מרגש הוא החשיפה וגילוי הלב . כזה שלעיתים אדם אינו מרשה לעצמו עם כל אחד בוודאי לא עם אלה עימם הוא נפגש ביום יום, מחוייב ל"פאסון" של עבודה, סטטוס חברתי ועוד כל מיני שיקולים...
המחיצות , לא שנשברו תוך שניות, אלא פשוט לא היו מהרגע שהדלת נפתחה והתחבקנו כמו שתי אחיות אבודות.
בתור מי שכל החיים חלמה על אחות , ובעצם על הרבה אחים, אך במציאות זה לא קרה, כבר החלטתי בלב , שהנה בת יחידה אחת ועוד בת יחידה מכורח, זהו חיבור לתמיד.
אבל, אני יודעת מי אמא ואבא שלי . וזה כל כך חשוב . וטלי יודעת לפחות מי אבא שלה וזה הרבה מאוד.
בחוץ, במכונית המתינה לי חברת ילדות אחרת. זו שגדלה כילדת שמנת מפונקת, יותר מכולנו, כמעט. לא דיברנו ממש כמעט מאז התיכון, ולאחרונה חידשנו את הקשר ביננו. כעבור דקות שמעתי את הבשורה : לא ידעתי עד הצבא שאני ילדה מאומצת", אמרה לי, "וכל כך כעסתי שהסתירו מידע זה ממני כל כך הרבה שנים". הבטתי בה בעיניים גדולות...חשבתי שאני חיה בסרט , פעם שניה באותו יום...אבל זה היה אמיתי.
בבית הקפה הקרוב, ישבנו , עוד כמה שעות ושמעתי את הפרק הבא על עולם אימוץ הילדים. " ראיתי את אמא שלי פעם אחת וזה הספיק לי", סיפרה , כמעט ביבושת, "והחלטתי שלא לפגוש את שאר בני המשפחה. טוב לי איפה שאני, למרות הכעס הגדול שהיה לי על הורי שאיחרו כל כך לגלות לי את האמת".
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. הלכתי לטייל במרכז הכרמל החוגג את פסטיבל הסרטים, עברתי ב"גן מניה" הקרוב לבית רוטשילד- תחנות ילדותי, דוכנים ססגוניים שכל כך אהבתי בנעורי חלפו מול עיני כאילו לא היו, כל כך הייתי שקועה במחשבות ובהתרגשות.
ראיתי כל כך הרבה הורים וילדים בכל הגילאים. ילדות מתרגשות מחרוזים צבעוניים ובנים שובבים מרעישים ומשתוללים. הם נראו כל כך שמחים, כל כך מאושרים, ואפילו לא הייתי מסוגלת לחשוב שלמישהו יש סיפור חיים מזיל דמעות...
העיניים של טלי באותו בוקר בו שאלה "מי אני " ?? מלוות אותי למעלה מ-40 שנה.
העיניים הצוחקות של סבתא טלי בת ה-50 סגרו עבורי את המעגל. טלי כבר יודעת כל כך טוב מי היא, ומהי התרומה העצומה שהביאה והיא ממשיכה להביא למשפחה שיצרה ובנתה במו ידיה.
|