עמדנו שניים, לפני "דמעות ארקנון",  240X480 , אלמונית, יולי 2212.

עד כמה, הכרת את מרתה ? שאל .

התכווצתי, התולעת נעה בזעם מתחת לעור בגב ידי

"מרתה אהבתי היחידה, איני מדבר על מרתה, אף פעם".

עד כמה הכרת את מרתה, חזר ושאל. 

התולעת חרכה את עור ידי.

"מרתה מתה, דביל, מרתה מתה לפני 60 שנה."

הציורים, הסגנון, הקומפוזיציה, החתימה, התאריכים, מילמל.

התולעת נרגעה, מחמאות, גם רמזים למחמאות, הרגיעו אותה.

הסתובבתי ויצאתי .