אם הייתי יודע שתלכי, הייתי אוהב אותך יותר. יותר זמן. יותר פעמים. יותר אוהב. אם הייתי יודע שתלכי, היה לי מבט שמתגעגע אל המבט הזה, שמתגעגע. הייתי מקרב את נשימתי אל נשמת אפי, ואת אפי אל המחוז הזה, שתלוי מתחת לברך שלך, כשאת ככה, יושבת מולי משוכלת רגליים, מסוקלת נסיון, מושכלת בבריחות. עדינות. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי מבזבז את מעט שעותיי המבוזבזות לריק, במלאות אחרת, שמרוקנת. אם הייתי יודע, הייתי מחזר אחרייך, כאילו שאת הולכת. ללכת, והייתי נשאר בעצמי, כדי לא לברוח מפני הליכתך. אם הייתי יודע, הייתי שותה יותר, מעשן יותר, מזיין יותר, מסרב יותר, ואז מבקש ממך שתלכי. כדי לחזור. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי משכנע את אצבעותיי להלך קסם על יריכייך שהן כולך, והיית נכנעת, לעצמך. ואני רציתי, שהכניעה שלך תיהיה זו, שתכניע. אם הייתי יודע שתלכי, הייתי נאמן פחות למה שנאמן, ויותר למה שמיומן. זה, הרגיל, שמרגיל את גופך לקבל, ואת נשמתך להסות. התבלבלת כשבאתי עם עצמי, זה שהכמיהה שלו כבר ברורה, כשאת מורגלת בבילבול. התבלבלת כשהלכתי ממך, כי את לא רגילה לראות גב. של תשוקה.
אני מקווה שלא קרה לך מה שקורה לפעמים לחלק מאיתנו, שמאבדים את זה, את הכיוון, רק משום שהוא לא נראה, מתוך עיניהם. אבל תחשבי שמי שטווה לך את הדרך, הייתה ילדה אחת, בת חמש, והיא כבר לא. היא בגרה, ואיננה. יש שאנחנו מאבדים בגלל אהבות שקריות, כאלו ששברו לנו את החלום הזה, הילדי, שאומר שלפחות בחלק מהמסע המייגע הזה, אפשר לנוח לרגע, משום שיש עוד נהג בסביבה. אנחנו מאבדים כי מישהוא מראה לנו שמנוחה היא עסק מסוכן, וזה מצליח לסכן לנו, את העתיד. אנחנו מאבדים, כי חשבנו, והאמנו, אבל קורה שאלו שייצרו אותנו, עשו גדולות ונצורות, בלהקטין אותנו, עד שנאלצנו יום אחד לקום ולמצוא את הדרך שלנו. שלך. לבד. כל בחירה, היא חופשית, אבל לעיתים קצת כמו אותו "חופש, שיש לנו, בתוך הכלוב שבנינו לנו".
אני כמעט מקווה שלא אמצאך. לעולם, אולי למשל קצת כמו איינשטיין, שגם הוא קיווה, שלא יגלו את המצאתו. לעולם. הוא, מצד שני, כבר ידע לראות את הנולד, שקרה בעתיד, וזה שטרם התרחש, והספיק למלט עצמו, מהאטום. לפחות באופן יחסי. אולי אהבה גדולה זה כבר לא מתאים, ובעידן הזה אפשר להתקדם אחורה, אל ננו-אהבה, ככה, כפי שחזה לפני חמש-מאות שנה רומי, שאמר על אהבה שבאה אל קירבו, ומביאה ישויות רבות לכדי ישות אחת, "בגרגר חיטה אחד, אלף אסמי בר". ננו-אסמים. ננו-תובנות.
אני כמעט מקווה שלא אמצאך, אבל נהיר וברור לי שלא אוכל להמשיך את קיומי בלעדייך. כמו פאנטום, הכאב, שממשיך לחיות, גם כאשר כבר אין לו איבר לכאוב בו, כך החוסר, ימשיך לחיות, בתוך הקיום שממלא בחופשיות גדולה, בתוך כלובו הקטן. קשה לי לחשוב על כל אותם רגעים מוחמצים, ששנינו יודעים שאנו אמורים לקיים עתה. כמו נייר לקמוס של הזמן, אינך-הנוכח, מאיר לי את הצל המושחר של עכשיו. הזמן מכביד, אך העדר היותך, מוסיף לו גיל, והוא מזקין. הזמן. אני רוצה שתדעי את השינויים שנולדים בי, והחוליים שמתים לי. נראה שכל מפגש אכזב שמתווסף, מרוקן את הסיכוי שנתראה, ואני חושש שכמו קרטון חלב טרי, שנאלץ לזרוק בשלמותו עוד לפני שנפתח, משום תאריכו המפוגג, כך יקרה לאהבה המלאה הזו, שתיזרק בשלמותה, למקום אליו מושלכות אהבות משומשות, במצב חדש. ומוחמץ.
היסטורית, הייתה בי וודאות גמורה כמעט, שאפגוש בך ואותך, בעתיד.
הסטוריה כך נראה, אכן אינה נמנית על המדעים המדוייקים.
|