ראשית צריך להסביר לצעירים שבינינו את מושג הכלנתריזם בפוליטיקה הישראלית: מעבר מאידיאולוגיה אל המנוגדת לה תמורת הנאות חומריות. כך בפשטות! בכל פרקטיקה אחרת, פרט לפוליטיקה, מכנים את המעשה כבגידה. אך בפוליטיקה, שעיקר עיסוקיה הן בגידות, אסור להזכיר את המילה. אז למעשה בגידה בפוליטיקה קוראים הפוליטיקאים כלנתריזם, או בביטוי עדין יותר: שינוי דעה, תוך התעלמות מהתמורה החומרית שגרמה ל "שינוי" הדעה.

אז נספר לצעירים. רחמים כלנתר היה חבר מועצת עירית ירושלים מטעם "הפועל המזרחי" שרצתה להפיל את ראש העיר גרשון אגרון כי החליט להקים בית כנסת רפורמי וברכת שחיה בעיר. רחמים כלנתר עבר אל סייעתו של ראש העיר תמורת משרת סגן ראש העיר ואפשר לו לבצע את מה שהוא חשב כטובת כלל הציבור. מאז חוקק בכנסת חוק שמקשה על "המשנים דעתם הפוליטית" כדי לקבל טובות הנאה, אבל הוא מקשה רק במקצת. עדיין אפשר לפוליטיקאי ישראלי  לסחור בדעותיו אם הוא רוצה בכך מאד; החוק מטיל עליו איזה סיכון קטן. 

ממשיך דרכו של כלנתר דנן הוא האדון אלכס גולדפרב ששמו אינו אומר דבר כיום לרוב המכריע של הישראלים. והסיפור הולך ככה. לכנסת ה-13 נבחרו 8 חברי כנסת מטעם מפלגת "צומת" הימנית שבראשה עמד רפול עליו השלום (אולי לצעירים צריך להזכיר שזהו רפאל איתן - רמטכל לשעבר). אבל יתר שבעת חברי הכנסת היו אלמונים לציבור, שנבחרו ע"י רפול עצמו, כפי שנהוג עד היום בדמוקרטיה הישראלית. אחד משבעה אלה היה אלכס גולדפרב שבאוקטובר 95 "נידב" את אצבעו בהצבעה לאישור הסכם אוסלו בכנסת, בניגוד לדעתה של מפלגתו "צומת", תמורת תפקיד של סגן שר שאליו נלוותה אז מכונית מיצובישי. יתכן מאד שהתמורה שקיבל אותו אלכס גולדפרב מצחיקה את הדור הצעיר שנוסע היום מכספו הוא במכוניות שאיש לא יעלה בדעתו להשוותה אל מיצובישי 95'. 

וכך הגענו אל מיודענו דניאל בן-סימון, עיתונאי מוכשר, שהעלה בפני קוראיו את תלאותיהם של החלשים בחברה, לי היה נדמה שבאמפתיה כנה. ומסתבר היום שהוא באצבעו מאפשר לביבי לשחק בתקציב המדינה כהרגלו, שלא לטובת החלשים בחברה. אילו הצטרף היום בן-סימון אל אופיר פינס, עמיר פרץ, איתן כבל, ויולי תמיר,מה שנשאר ממפלגת העבודה היה חייב לעזוב את הממשלה ולהפילה. אבל בן-סימון צנוע יותר מאלכס גולדפרב. אותו מספק רק תפקיד יו"ר סיעת העבודה שהוא פחות ערך אפילו ממיצובישי מודל 95' היום.