השאלות האלה כל כך בנאליות שהן פשוט חלק מפתיחת שיחה בדיוק כמו "שלום".

אני שמה לב בשיחות שונות שלפעמים נכנסים לשיחה כל כך מהר שלא באמת מצפים או לא באמת מספקים תשובה לשאלה.

לגיטימי.

אני לא בטוחה שהשואלים בכלל מעוניינים בתשובה.

ההרגשה שלי, בשיחות עם הקרובים אלי (לפחות קרובים מספיק בשביל לדעת על הפיברו'), היא שכן מעוניינים לשמוע תשובה.

אני בטוחה שכולם, כמוני, היו רוצים לשמוע תשובה חיובית : "אחלה" "סבבה" "בסדר גמור" וכו.

ולפעמים קשה לי לא לתת תשובה כזאת, אני רוצה לשמח את הקרובים אליי...

אבל, בגלל שהערך העליון עליו חונכתי הוא: " אסור לשקר" , לא יוצאות לי התשובות הרגילות שציינתי.

אז כשאני עונה יוצא: "כרגיל" "ככה ככה" "אה" ועוד כל מיני. הרבה פעמים אני אומרת  "בסדר".

ואז נשארת הבחירה אצל שותפי לשיחה: לשים לב לאינטונציה(טון הדיבור) ולשאול למה "בסדר" כזה מבואס, או להמשיך עם השיחה ולא לדוש במצבי הפיזי/נפשי.

אני לא בטוחה מה אני מעדיפה.

בדרך כלל כשאני אומרת "בסדר" ושואלים אותי למה אני נשמעת ככה, אני מנפנפת את הנושא "נו, כאבי פיברו, לא משהו חדש....אז מה איתך?".

לדעתי זה נובע משתי מחשבות, במינון שונה כל פעם:

1.      אני לא רוצה כל הזמן לבאס ולהדאיג את הסובבים אותי

2.      אין לי כח לדבר על זה, אין לי כח להסביר

אז אולי עדיף באמת לא להכנס לזה בכל שיחה.

מצד שני, אם לא מתעניינים אני עלולה להיות ממורמרת. לפעמים כן בא לי לדבר על זה.

לפעמים חשוב לי לשמוע שוב ושוב כמה תומכים בי וגאים בי על ההתמודדות.

לי אין תשובה.

אבל היה לי מעניין ורציתי לחלוק את דרך ההסתכלות שלי על השאלה השכיחה הזאת :"מה שלומך?"

פעם היה קל לענות ....

כל כך הרבה דברים קטנים משתנים כשיש פיברו'

רציתי בלי קשר לומר תודה לכל המגיבים (במשפחה ובחוץ) לפוסט האחרון. מאוד התרגשתי וזה עשה לי טוב. אז תודה!