המתמטיקה: כבר חוויתי כמעט הכל? אז מה באמת מתאים לי? מה באמת כדאי לי? אולי זו בכלל שאלה של מה אני באמת צריך? מה הכי נכון לי? מה הכי שווה לי? מה הכי נוח? מה אני הכי אוהב? מה אני הכי מעדיף? רווקה, אלמנה, פרודה, גרושה פלוס אחד, גרושה פלוס יותר? להיות סדרתי, להיגמל, לקחת הפסקה ארוכה, לצאת בהצהרות סקסיסטיות, להתקמבק עם מישהי מהעבר, אולי כן להתחיל עם מישהי באיזה בר אפל, או פשוט לחשוב פחות ולקנות את החדש של מארק נופלר ולרדת על איזו ביצת קינדר.

הפנטזיה: קיץ' הוליוודי במיטבו. בחור נדלק על בחורה, הוא מתחיל איתה. היא לא שמה עליו, הוא מתאמץ, מחזר, שולח לה פרחים עם הלימוזינה של דוד שלו, היא מרימה גבה אבל נאותה לבסוף. התחלה יפה כזו עם שירים ואכילת גלידה לאור הנמל או סתם טיול יד ביד בשוק של הדגים - זה הכי רומנטי. וכך העלילה מתגלגלת לה כמו כדור צמר עד שמישהו קורע אותו. המשבר, או נקודת התפנית שגורמת לצופה לשנות תנוחה על הכיסא בקולנוע. משהו שם כבר לא מנגן ממש טוב, המצלמה עוקבת אחריהם צמוד. הוא באיזה שבזה טוטאלית בתוך סירת משוטים בסנטרל פארק, והיא נורא בוכה. חוזרת לגור עם אמא, אבא שלה עזב אותה כשהיא היתה ממש קטנה.

התובנה: הטוויסט שנוחת על מי מהצדדים לאור אירוע ממש סתמי או שלא באמת סתמי, הדברים הקטנים שכל כך עושים לנו את זה. ההכרה שמשהו שחשבת לא באמת, ההכרה בטעות, ההכרה בשיפוט ואז ההארה הגדולה נוחתת ללא שום אזהרה מוקדמת, רוץ רוץ אולי עוד תספיק לתפוס אתה בנמל התעופה. ברומנטיקה דלת תקציב הבחור שוב לוקח את הלימוזינה, רק הפעם בעצמו, עוצר וקונה שוקולדים ופרחים בפיצוציה של שבורי הלב. בחריקה הוא עוצר ליד הבית של אמא שלה, מטפס בסולם הזה שהוא כאילו המדרגות ופוצח בסרנדה צווחנית קורעת לב. הם משלימים, מתנשקים וחיים באושר עד עצם היום הזה. לאחר שנים יתברר שהוא גם קצת אלכוהוליסט אבל הוא היה בגמילה ועכשיו זה דווקא בסדר. איזה מזל שאני לא תסריטאי.

הרומנטיקה: אם נשארה בקרבנו כזו, אולי מפנה קצת את מקומה לתרבות האינסטנט? לא יודע אם זה חצי כן או כן מוחלט. אבל אני כבר לא בן עשרים, כבר פחות נאיבי, קצת יותר עם ניסיון, אבל אם להיות כנה, קצת מבולבל. כבר לא באמת עניינים שבלב אלא יותר בראש? חישובים גסים מצד שני הצדדים של עלות מול תועלת. החוקים הנוקשים, הנורמות, הנוחות, ההקרבה, המציאות, ההגנות המבוצרות כל כך, הגיל, הסטיגמות, הסטטוס, השריטות, ההשלמה, ההכרה, העניין, העומק, ההתיעצויות, השפע, הייאוש, האופטימיות, להיות פשוט מי שאתה, להרגיש טבעי, להיות פתוח, "לזרום".

עד כאן הקדימון. עכשיו אני מתכוון להיות קצת יותר פרטני ולנסות לגעת בזעיר אנפין בכמה מן השאלות המהותיות המוזכרות בפסקה הראשונה. רגע אבל בעצם כתבתי שאני לא הולך לכתוב על הדייטים שלי, ואפילו זה היה מאוזכר כאן לפחות פעמיים. מילה שלי, אף פעם אל תסמכו על רומני, ועוד אחד שיש לו דעה על כמעט כל דבר, פחחחחח. נו תגידו תגידו, פלא שאתה לבד! אולי באמת כדאי לי לכתוב איזה פוסט על ביצת קינדר, אני אפילו שוקל לכתוב להם מכתב תלונה כי הפרסים בזמן האחרון מתחת לכל ביקורת, והם גם מקמצים במדבקות.

הרווקה: מה באמת מגדיר רווקה? הגיל? הבלות? הכסות? הבשלות? כן רוצה לא רוצה? אתמול היא "קפצה" לבקר אותי. יין אדום (היא הביאה), סיגרייה במרפסת, חזרה לספה, אווירה נחמדה, אורות מעומעמים ואפילו הבית מסודר למשעי. עצור! "אני עוד צריכה זמן, יש לי מלא הגנות, תקופה לחוצה בעבודה, חייבת לישון שמונה שעות בלילה אחרת אני לא מתפקדת, אני צריכה להתרגל להיות, אני פגועה, אני נוגה קצת היום, ככה אני". ואז היא שאלה אותי אם אני שתלטן - ברור. הכי שתלטן שיש ולא לוקח שבויים. "ממי אני נורא חרמנית, עוד לא. אתה מסוגל להכיל אותי? תלווה אותי לאוטו? הקריירה הקריירה. כשאהיה גדולה אני רוצה לפתוח קליניקה כדי להיות בבית ולגדל את הילדים מקרוב, אני מעריצה את אבא שלי. טוב לי עכשיו בחיים, שלמה, ממצה, חברים, בילויים, היו לי המון מטפלים בעבר, לא ממש המון מערכות יחסים אבל אני מוכנה לזה, אתה גם? אתה מתוק אבל הבנתי שאתה לא מחזר אחריי בטירוף."

תהיה גבר, תחזר! מה זה לחזר בטירוף? פרחים למשרד? שבע עשרה טלפונים של "אוי קוקי", שבע מאות מסרונים עם שושנים בשעה? את עובדת, לא נעים כל הזמן להפריע. הפנטזיה הזו שלרווקה אסור לוותר עליה. זה צריך להיות הכי זה בעולם נכון. אז מה אם עוד לא מצאתי, אני אמצא אני יודעת. הוא יבוא, זה רק עניין של זמן. יש לי כל כך הרבה דברים על הראש וכזו אחיינית מתוקה, אני מתה עליה. אני לא מוותרת על ההתאהבות, ההיסחפות, אני רוצה את כל החבילה! תחזר, תיקח אותי לפריז, תיפטר מכל הידידות שלך ותהיה רק שלי. מה אתה עם הילד היום? אני רגילה שמתאמצים בשבילי, מחזרים, בדרך כלל אני לא "קופצת" כל כך מהר לבית של גבר זר. שיו אני מיוחד, יש!!!

פשוט פגשתי את הרווקות הלא ממש מתאימות עד היום, נכון? וכבר היום גיל ארבעים כנראה זה הגיל הנכון להתחתן ולהקים משפחה, כי עד אז צריכים לעשות מלא קריירה ואי אפשר לשלב, זה לחוץ מדי. רק עברתי לעיר, תפקיד חדש ואני צריכה להתאקלם קצת יותר. אז למה את שואלת אותי אם אני מוכן לזה? סליחה, חברים שלך רשמו לך את זה בכרטיס שלך. הבנתי, על זה נאמר המשחקים שגברים משחקים. "אוי אתה כזה בן!" היא יורה לעברי על הספה. פייר לא ממש רציתי לענות לה שהיא כזו רווקה, תודה שגילית לי שאני בן, ועוד שתלטן. בעצם מה הקטע שך' אתה מבואס קצת כי היא לא זינקה איתך למיטה אז אתה מתבכיין, לך תקנה לך איזו ביצת קינדר. אתה הרי מקטלג את כולן.

בטוח יש שם רווקות שבאמת רוצות ונטולות כל מיני סטיגמות של תחזר, תשלם, תלך, תביא כי ככה זה. כאלה שבאמת באמת בשלות ושסתם לא היתה להם הזדמנות 'נאותה' לפרגן לעצמן איזו זוגיות בריאה. לא יכול להיות שאין. יש תמיד את אלה שכמעט התחתנו ואז הוא ביטל, יש את אלה שהיה להן את הרומן עם הנשוי, יש גם את אלה שעוד לא ממש מוותרות על האקס המיתולוגי, שכבר התחתן והיום הוא איזה מהנדס באינטל, אבל העיקר שיש פנטזיה להתרפק עליה. תמיד טוב לפנטז. יצאתי גם עם רווקות בנות שלושים ושמונה, אז מה?! "אחי ת'נורמלי, היא חרוטה סוף" ואני?! לא מה פתאום, אתה כבר עשית את שלך. כן גם את אלה אני אוהב.

המסקנה: אין. מה אפילו לא קצת? לא מה פתאום כי אני מכליל ואני לא כזה, רק קצת שתלטן. אשכרה העליבה אותך? ממש לא, היתה פעם גם איזו גרושה שאמרה לי שאף פעם לא התייחסו אליה כל כך יפה כמו שאני התייחסתי אליה, אבל זה היה לה טוב מדי אז היא ברחה. הלקאה עצמית הם קוראים לזה בסנהדרין.

אז רווקה זה הכי, אחי? ממש לא. טבעי זה הכי, אחי!

הסוף: ליוויתי אותה לאוטו. היא סוג של התנצלה כזה על מי ומה שהיא, שאלתי אותה עד כמה הקריירה שלה באמת חשובה לה, אז היא ענתה שצריך להשוות את זה כנגד עוד דברים אחרים בחיים כמו זוגיות, ילדים משפחה. אה, עכשיו הבנתי.

אז מה הם "החוקים" של רווקה שגרוש כמוני כן יכול לצאת איתה או לא? אין לי מושג, אבל אולי בכל זאת נוותר על הטילים. 

זהו סופו של החלק הראשון. החלק השני? תגידו, מה אני איזה טור בלאישה?

עמית