לאחר שבוע בשוויץ הגעתי למסקנה שהדברים המטרידים ביותר את השוויצרים המנומסים לאחר מזג האוויר, כמובן, הם האשפה והכביסה.

ככה זה שאתה חי בארץ ניטראלית שהמלחמה האחרונה הזכורה בה הייתה אולי מלחמת אלף השנים, וגם זה היה כבר מזמן. כמעט כל אדם ששאלתי אותו כדי לפתח שיחה או ליצור נקודת קשר:"אז מה אתה עושה בסופשבוע?" פתח בסאגה ארוכה על הכביסה והזבל.

מסתבר שכדי לטפל בעניינים פעוטים אלה אתה זקוק לדוקטורט בהצטיינות  מאוניברסיטה שוויצרית ידועה. מכונות הכביסה והייבוש ברוב הבניינים מצויות במרתף הבית לשימוש הדיירים, אולם כל אחד מקבל יום מסוים בשבוע ובו שעות מדויקות לשימוש. אם חס וחלילה פספס את היום הזה עליו לחכות לשבוע הבא, מכיוון שאי אפשר רחמנה לצלן לפלוש לזמנים אחרים של הדיירים אפילו אם המכונות פנויות... לכן כל סדר השבוע של האזרח מוקדש לזמן הכביסה.

 שלא נדבר על האשפה, זה ממש מדע- יש יום לאשפה אורגנית, יום אחר לקרטון, הס מלהזכיר את הבקבוקים מזכוכית לעומת בקבוקי הפלסטיק. כמו כן יום חמישי השני בכל חודש מוקדש לחפצים גדולים אותם אפשר להשאיר ברחוב לעומת יום רביעי השלישי בכל חודש אי זוגי המוקדש לנייר ממוחזר. את האשפה יש לזרוק רק בשקיות כחולות השייכות לקנטון ואותן קונים במקום מיוחד כולל מס תושב. כל אשפה בשקית אחרת לא תיאסף. אם יש בידך חפץ בלתי מוגדר - הלך עליך.

יש אגדה אורבאנית המספרת על ישראלי שלא ידע מה לעשות עם חפץ כזה וברוב ייאושו לאחר שהחפץ שלא התאים לאף קריטריון היה מוטל בביתו כאבן שאין לה הופכין במשך שנה שלמה, השביע חברים שבאו לביקור לקחת אותו למסע לארץ הקודש וקבורה הולמת בחירייה.  

אבל אני מקדימה את המאוחר. אתחיל בנסיעה, שכמובן החלה על אף כל הסלקציות והתרומות לנזקקים, המשלוחים והחבילות, בשתי מזוודות ותרמיל ומשקל עודף של לפחות עשרה קילו. לילות לבנים רבים עברו עלי לפני הנסיעה בסוגיית מה לקחת מה להשאיר ואיך אסתדר עם המטען  העודף שהרי משדה התעופה בג'נבה  צפוי לי עוד מסע של שעה ותשע עשרה דקות בדיוק ברכבת אל פריבורג, עיר המחוז בה אגור.  לא נורא, שילמתי על המשקל העודף בלי להניד עפעף, והמשכתי לדרכי.

לאחר פרידה נרגשת מהורי בשדה התעופה (גם הם נסעו באותו לילה לארה"ב), עליתי למטוס וכהרגלי נרדמתי עוד לפני שהגישו את ארוחת הבוקר.זאת לאחר שבדקתי שאלה שיושבים לידי הם זוג בגיל העמידה ולא זר שרמנטי שעבורו אולי הייתי עושה מאמץ להישאר ערה. לאחר הנחיתה הרכה בג'נבה וביקורת הגבולות בה הראיתי את ויזת העבודה שהתנוססה בדרכוני, על פי הנחיתו של ארול הקונסול השוויצרי הקפדן בתל אביב, חיכיתי למטען ולשמחתי מצאתי עגלה בשני פרנק שאפשר היה להעלות עליה הכול. מרוב שמחה נתתי לזוג אחר של ישראלים תרומה בסך מטבע של שני פרנק, מאחר וקארמה טובה מובילה אותך רחוק, ושמתי פעמי לתחנת הרכבת בה רכשתי ישר מינוי של חצי מחיר לרכבות לשנה, וכרטיס  נסיעה לפריבורג, בצרפתית צחה.

לקחתי את העגלה העמוסה ובאקרובאטיקה מסובכת ירדתי במדרגות הנעות יחד עמה, ראיתי את הרכבת מתקרבת ועליתי עליה עם כל המזוודות בעודי נוטשת את העגלה על רציף הרכבות דבר שלא ייעשה. אני בטוחה שהז'נדרמים המקומיים בעקבותיי  ולא רחוק היום בו ידפקו על דלתי ואני אשלח לצינוק אם לא יתפסו אותי קודם על אשפה בלתי ממוינת, או שעות נוספות במשרד. 

  מהרכבת הפסטוראלית רואים כל הדרך אגמים, הרים, בתים קטנים עם גגות אדומים סטייל היידי, ופרות. המון פרות. נוף של גלויה שוויצרית טיפוסית. מקסים. בזמן הנסיעה  ברכבת עלה על דעתי הרעיון המבריק לקרוא למישהו מהמשרד לעזור לי עם המזוודות ברציף, וכך היה. מייק חיכה לי בצייתנות בשעה היעודה ועזר לי לגלגל את המטען למשרד ואחר כך גם לסחוב את המזוודה הגדולה: 35 ק"ג, אל דירתי שכמקובל היא בקומה שלישית ללא מעלית עם המון מדרגות...  

אז קיבלו אותי מאוד יפה, סידרו לי משרד חמוד עם עציץ וכרטיס ברכה וכל הציוד הנדרש (חס וחלילה שלא להפסיד דקה של עבודה או בלשון אמריקאית דקה של  רבניו- רווק נקי לחברה). "קודם כל נאכל" הכריזה וורוניק שנראית כמו קלישאה שוויצרית אמיתית שמנמנה, חיכנית, ובלונדינית חיוורת.

"את רעבה?"

"ברוררר",השבתי במסורת המשפחתית של "אין לדעת מתי  תהיה הארוחה הבאה". יצאנו לאכול איטלקי במסעדה קרובה למשרד, במשך הארוחה הפגיזו אותי במידע על איזה ביטוח רפואי לבחור, איזו חברת כבלים אינטרנט וכולי.

הייתה שמש נפלאה, הרביולי הסתווי עם דלעת וקינמון היה טעים,  ובסוף הארוחה אמרנו בנימוס "תודה פטריק" (המנכ"ל) כשכרטיס האשראי של החברה כיסה באלגנטיות את התשלום.   "ועכשיו דבר ראשון צריך להתייצב במשרדי הקנטון כדי להירשם כראוי," אמרה וורוניק. צעד זה הוא הכרחי מאחר ואם לא עושים אותו לא מקבלים אישור שהייה קבוע עם רישיון עבודה, ובנסיעה הבאה מחוץ לגבולות שוויץ אפשר להיות מגורשים ממנה, ממש כמו שקרה לחברה,שפשוט לא ידעה את התקנות ונאלצה לבלות שלושה חודשים בארץ, עד שיסדירו את עניני הניירת.

 מאחר וגם בסרטיפיקאטים יש לנו ניסיון משפחתי מר, ומאחר וארול הקונסול הדריך אותי היטב בשלוש הפגישות הבלתי נשכחות שלנו בקונסוליה השוויצרית בתל אביב, שמנו את פעמינו היישר אל משרד ההגירה הקנטונאלי בו הכרזנו על בואי, ונדרשנו לשלם אגרה ולתת תמונות פספורט ללא כל חיוך או שמץ של, הכוללות רק את הפנים.  

לאחר מכן הלכנו לרכוש גופי תאורה מאחר ואת הדירה משאירים עירומה מכל אביזר וורוניק כבר קבעה עם החשמלאי שהוא יבוא לארגן את כל דברי החשמל בבית. "בשוויץ רק חשמלאי מוסמך יכול להרכיב דברי חשמל בבית" היא הסבירה לי בכובד ראש. "כמעט כמו אצלנו", חשבתי לעצמי והנדתי את ראשי בצייתנות, תנועה שללא ספק יהיה עלי לסגל כאן לשלבי הקליטה הראשוניים. 

 לאחר מסע סוער בסופרמרקט מקומי ענק וקנייה גדולה של דברי מזון התחלתיים לבית, בסכום שערורייתי, הגענו סופסוף לדירה ובאדיבותם של מייק וורוניק סחבנו את כל הכבודה למעלה ונחתנו כלאחר כבוד בדירתי שנראתה לי לפתע מאוד שונה מהדירה אותה ראיתי ושכרתי בסוף אוגוסט. התיישבתי בפעם הראשונה באותה יממה בכבדות על הספה הזמנית, אותה השאירה לי וורוניק בדירה עד שאתארגן, וסיכמתי את המסע הקטן שהחל כשש עשרה שעות קודם לכן, אבל בעצם הוא קפיצה תרבותית ענקית אל הרפתקה חדשה.