טוב לי לעבוד איך שבא לי, לצאת מתי שבא לי, ולהתאהב קלות במי שבא לי. לפעמים הרווקות כל כך נוחה לי שאני רואה את הדאגה בעיני אנשים וכמעט מתנצלת. רווקות, לא במובן הבודד ונטול הזוגיות, אלא במובן נטול הטבעת וצפי לעתיד. כי זה שאני במערכת יחסים לא אומר שאני רוצה יותר.

קבעון. כן. בא לי להתקבע.

נוח לי להישאר ככה.

שטחית, קלילה, בלונדינית עד הסוף.

(הגזמתי)

so what?

למה נזכרתי בכל זה? מעבר למצב הרוח הטוב שקפץ עלי בימים האחרונים, יצא לי להתקל בכל מיני פוסטים נשיים לכאורה שבהן כל אחת מלהגת עמודים שלמים של כאב, גם בלי חרוזים זה מעיק עלי. אני מגלה את עצמי קוראת בחצי בוז, ביהירות של מי שלא נמצאת שם ובמקביל תוהה מאיפה זה מגיע. הרי אם חברה טובה שלי כואבת אני מזדהה ומרגישה איתה, אז למה כאן לא?

טוב, כי אלו לא החיים האמיתיים. ויסלחו לי כל אלו שלא יוצאים מהבית כדי לחזר וירטואלית על פתחו של כל בלונד רענן. הדה מרקר הזה הוא בעיקר הדחקה. וחצי ממלהגי הכאב כותבים בעיקר כדי לקבל תגובות "מהלב", כמו "וואו, ממש כתבת אותי".

אז פאק איט, אף אחד לא כותב אותי.

(וטוב שכך)

(אחרת היה יוצא לכם פוסט לא קוהרנטי)