כותרות TheMarker >
    ';

    המקום של bonbonyetta

    דאגה לסביבה בעיני זה גם אכפתיות ל"שקופים" חסרי הישע שאתנו על הכדור הזה, ומי שבסוף סולם העדיפויות - בעלי החיים. כאן לשם שינוי, אני מנסה לשים אותם בפוקוס קדימה.
    למה? כי רק מי שאוהב רואה את המצוקה, הסבל, וחוסר ההגינות ביחס כלפיהם.
    תמונת הבלוג מהספר "כלבי המגפה", ריצ'רד אדמס, שנתן בי אותותיו וחותמו לנצח.

    0

    דברים שנשארים כדמיון

    28 תגובות   יום חמישי, 15/10/09, 20:33


    *  הסריקה המצורפת היא חלק מהכתבה שפרטיה רצ"ב *


    ידיעות אחרונות, ממון, קריירה "נא לא לנשוך את הבוס" (22.6.09, עמ' 12) גאיה קורן

     



    דברים שנשארים כדמיון


     

    עם יד על הלב, כמה פעמים, לכל אחד מאתנו, ישנם דברים, מעשים, הרהורים - שנשארים עמוק בפנים, כדמיון, שהתגובה עליהם, בין אם היא מענה במייל, בכתב, בדיבור, או במחווה לא יראו אור יום? יגנזו לנצח וירדו לטימיון הנשיה?  דברים שאנו חושבים עליהם בדמיון הפרוע שלנו, שם בפנים ב "קופסא" , ויודעים שלעולם לא יצאו לפועל? 

    למה?


    אאאא.....המון סיבות.
    החוק פעמים רבות מעכב אותנו ומחליט  רחמנא ליצלן  שזה לא חוקי ואסור....
    הנורמות החברתיות והחינוך האישי עליו גדלנו שמוטבע בנו ש"לא עושים דברים כאלה"....
    לפעמים זה קשור ליחסי עבודה, בוס-פקיד, בוס-מזכירה, מנכ"ל-מנהל...
    או לאנשים שאתה מקבל מהם שירות כ: פקיד קופת חולים, נהג אטובוס, ירקן, קופאית בסופר...
    במחשבה בדמיון אפשר לומר הכל, לנבל את הפה, לענות כפי שאנו באמת רוצים לעצבנים למינהם, להתנהג לא כראוי, ולעשות כל דבר ...  במציאות...מה לעשות - אי אפשר, למרבה הצער והיגון בגלל כל הסיבות והשיקולים האמורים.


    אלא מה?!


    יש פעמים  שבאים גורמים בלתי צפויים שמחרבשים לנו את הכל, הופכים את הקערה על פיה, וגורמים לנו, שלא מכוונה רעה חלילה, מבוכה נוראה.... למשל: ילדים או בעלי חיים - הם  : ישרים מאתנו, עדיין אינם פועלים לפי הקודים ואמות המידה ש"ראוי" והם מגיבים, מדברים, מתנהגים כפי שזה אצלהם בפנים, בראש, בדמיון.....    


    המצבים, אי הנעימויות שזה מביא אותנו אליהם , לפעמים טרגים קומיים ומעוררים גיחוך.


    *  *  * 


    בקטנותי היה בקופת חולים פקיד בכיר ששולט בכל ביד רמה, בעל קול מאנף מצפצף, וגבוה -  כאילו דיבר מהאף, מה שבהחלט לא תאם את מעמדו ומינו..... 

    כולם כמובן גיחגחו, אי אפשר היה שלא, והוא כונה בפי קול, שלא בפניו כמובן "פופי"...
    יום אחד אמי הובילה אותי בעגלה לכיוון קופת חולים ופתאום הולך ברחוב, בא מולנו, נשוא הדברים.   ואני מהעגלה בקול גדול, בשמחה וברננה, מסיבה את תשומת לבה של אמי לעובדה המופלאה שהוא מתקרב אלינו : "אמא, תראי, הנה "פופי"....


    מיותר לציין שאמי החליפה צבעים, רצתה לקבור עצמה מבושה, ונגרמה לה אי נעימות בסדר גודל הרה גורלות.... (פקיד בכיר ממונה בקופת חולים, אתם יודעים מה זה אז בימים ההם? חצי ראש ממשלה....) 
     

    *  *  *  


    את הכתבה הרצ"ב ראיתי לפני זמן מה.  התמונה בה, אומרת וממחישה טוב יותר ממילים, את המצבים הללו .   כאן, לגבי בעלי החיים שלנו....


    בעלי החיים הרי קולטים את הדברים הקטנים, הרגשות מאתנו, ומגיבים בהתאם..לפעמים... :-)

     


    אתם מוזמנים לדמיין יחד אתי סיטואציות שונות, בגבול הטעם הטוב(שלא יגרשו אותנו מכאן), לחלוק, לספר, לחייך יחד...  



     

    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/10/09 21:18:

      צטט: עמותת כמוך 2009-10-15 22:07:09

      *

      תודה

      מדמיין אותך במעוף....

      בהחלט!

      למרות שאני חלשה בלדמיין... הפעם הצלחתי לראותך במעוף

       


      נכון, הכל נכון, אבל לא ראית, איך הוא הסתכל עליי... עובדה, שאני עדיין זוכרת את המקרה...
        17/10/09 23:57:

      צטט: יעל (אמא של מאיר) 2009-10-17 20:59:46


      מה לעשות, ילדים יודעים לגרום  לנו להסמיק. כנראה, זה חלק מהעניין. אני זוכרת לפני הרבה שנים עמדתי בירושלים ביפו, בתחנה בהמתנה לאוטובוס. זה היה בדיוק מול מגרש הרוסים. ביתי הקטנה  התרוצצה סביבי בחוסר סבלנות. פתאום היא נעצרה בתדהמה: לתחנה הגיע כומר רוסי בלבוש האופייני שלו. עד אז לא הזדמן לה לראות דבר שכזה. ביתי הקטנה פתחה עיניים ענקיות ואמרה לי בקול רם:"אוי! אמא! תראי! אישה עם זקן!" הרגשתי בהתאם. פתאום הבנתי, שכומר מבין מה שהיא מדברת. אז התבלבלתי לחלוטין ואמרתי: "מה פתאום, מותק, זה לא אישה עם זקן, זה פשוט גבר בשמלה!"

       

      אוי, זה סיפור מוצלח מאין כמותו, תודה

      מרוב שניסית להציל את המצב עוד בטח הבכת אותו עוד יותר. פשוט נפלא....:-)

      הדבר המנחם היחידי שיכול להציל את כבודך כאן כאם הוא שאני בטוחה שהוא ידע שאת ניסית להסביר לילדה ולא התכוונת לפגוע חלילה, חוץ מזה שזו האמת.

      זה אכן גבר בשמלה.

      תודה

        17/10/09 23:54:

      צטט: RonArzi 2009-10-17 20:55:41


      אני דווקא רוצה להתייחס לתעופה בחלום.  כן, עוד מילדות ובעוצמה. פשוט ידיים לצדדים וכמה צעדי ריצה והופ באוויר מטייל על המדרכות בין שבילי המשק, חותך על הגינות. תחושה עוצמתית של שני מגנטים חיוביים השומרים מרחק קבוע בינהם. עוד ושוב ושוב. לימים בדמיון מודרך עברתי בין יבשות הגעתי לביקורים בארץ במסע של כהרף עין. ולאחרונה אחד כזה שבו סעדיה שלוב רגליים (גרתי בכף בישוב של תימנים) עולה ויורד בישיבה מזרחית צוחק ומסלסל בקולו ובפאותיו

      ומזמין אותי להצטרף. כל ניסיונותי להתנתק מהמדרכה עולים בתוהו. סעדיה אומר לי מלמעלה תוך שהוא מתגלגל מצחוק:

      תנסה, תשתדל, תתכוון - אתה יכול" ואני מנסה ומשתדל ולפתע שוב אני באוויר - קצת מסורבל אבל שוב עף,

      אני יכול.

       

       

      איזה יופי זה חלומות כאלה, חבל שאני לא חולמת יותר על לעוף בחלום, זה אחד החלומות הטובים שמשאירים אותך פשוט נפעם.

      לא הצלחתי לשחזר את החוויה וההרגשה הזו בשום צורה בשום מצב....

       

       

        17/10/09 23:51:

      צטט: pasinger 2009-10-17 09:22:19

      היי לך בונבונייטה .

      קיבלתי הזמנתך ובאתי . ראשית ...אציג עצמי . איציק . והעונג כולו שלי . ולעצם התכנסותי כאן .... לא בכדי נאמאר על ילדים תמימות . כאלה היינו וכאלה הם וטוב שכך ... כהורה ...גם אני הייתי מאדים . הריי לחנך אנחנו רוצים . להתרפק על העבר ....זכרונות ילדות ששם ישארו לעד . גב' שסק ....הייתה משתוללת ורוטנת כל עונה . כבר ידעה את כל כתובות השכונה . מי ההורים ומי הילדים . באה , צועקת ורוגזת ...למה את כל המתקתקים אנחנו משמידים . כשאת קולה שמעה  השכונה ...ואז ידעו כי הגיע העונה . ולימים העץ דעך ...ולשכונה הקטנה הגיע הקימה . התרפקות ..... אחחחח איזה כייף ? ובקשר לאהבתי ??? אין ....אין עליהם . פשוט.... בוקסר זה מזמן לא כלב !!! אישיות מהלכת על ארבע בטעות . 

      בכבוד והערכה איציק


      כלב בוקסר משגיח על גור תחש

       

      הי איציק

      תודה לביקורך אתה מוזמן תמיד, העברת את החוויה בצורה ציורית מאד,

      תודה...

      על בוקסרים, אין עוררין, הכלב המקסים ביותר שקיים.

        17/10/09 23:48:

      צטט: רעות שירה מורד 2009-10-17 08:56:51


      משעשע בדיעבד....

      אצלי הסיפור הוא שאמי היתה אשת ציבור עסוקה מאוד. יום אחד נכנסה הביתה "להניח את הראש לשעה" - ומיד כשנכנסה צלצל הטלפון.. כשעניתי, שוחחתי עם אדם שביקש את אמא. אמא סימנה לי באצבע "לאאא" שהיא לא בבית.

      ואני כילדה צייתנית (לשם שינוי) העברתי את המסר כלשונו: "אמא אומרת שהיא לא בבית".

       

       

      תודה חברה,

      קטע מוכר וחביב על כולם אני בטוחה, יש לך עוד משהו?  יותר "עסיסי"....?

      אשמח....:-)


      מה לעשות, ילדים יודעים לגרום  לנו להסמיק. כנראה, זה חלק מהעניין.

      אני זוכרת לפני הרבה שנים עמדתי בירושלים ביפו, בתחנה בהמתנה לאוטובוס. זה היה בדיוק מול מגרש הרוסים.

      ביתי הקטנה  התרוצצה סביבי בחוסר סבלנות. פתאום היא נעצרה בתדהמה: לתחנה הגיע כומר רוסי בלבוש האופייני שלו. עד אז לא הזדמן לה לראות דבר שכזה.

      ביתי הקטנה פתחה עיניים ענקיות ואמרה לי בקול רם:"אוי! אמא! תראי! אישה עם זקן!"

      הרגשתי בהתאם.

      פתאום הבנתי, שכומר מבין מה שהיא מדברת.

      אז התבלבלתי לחלוטין ואמרתי: "מה פתאום, מותק, זה לא אישה עם זקן, זה פשוט גבר בשמלה!"

        17/10/09 20:55:


      אני דווקא רוצה להתייחס

      לתעופה בחלום.

      כן, עוד מילדות ובעוצמה.

      פשוט ידיים לצדדים וכמה צעדי ריצה

      והופ באוויר מטייל על המדרכות

      בין שבילי המשק, חותך על הגינות.

      תחושה עוצמתית של שני מגנטים חיוביים

      השומרים מרחק קבוע בינהם.

      עוד ושוב ושוב.

      לימים בדמיון מודרך עברתי בין יבשות

      הגעתי לביקורים בארץ במסע של כהרף עין.

      ולאחרונה אחד כזה שבו סעדיה שלוב רגליים (גרתי בכף בישוב של תימנים)

      עולה ויורד בישיבה מזרחית צוחק ומסלסל בקולו ובפאותיו

      ומזמין אותי להצטרף.

      כל ניסיונותי להתנתק מהמדרכה עולים בתוהו.

      סעדיה אומר לי מלמעלה תוך שהוא מתגלגל מצחוק:

      תנסה, תשתדל, תתכוון - אתה יכול"

      ואני מנסה ומשתדל ולפתע שוב אני באוויר - קצת מסורבל אבל שוב עף,

      אני יכול.

       

       

        17/10/09 10:11:

      היי בונבונייטה .

      ראשית ....שבת שלום ותודה על ההזמנה .

      שנית ... אציג עצמי .

      איציק . והעונג כולו שלי .

      ולעצם התכנסותי .

      התרפקות על העבר !! וטב שכך .

      תמימות ....זה הילדים . כנים ולא מבינים .

      והיום ...אנחנו כהורים . גם היינו מאדימים . לחנך רוצים .

      גברת שסק ...תמיד ידעה . ואיתה כללללל השכונה . כשהגיעה העונה

      את הכתובות ידעה . הלכה וצעקה , אפילו התחננה . תעזבו את הפרי ביקשה .

      אבל אנחנו ....מי בכלל שמע ?

      ולימים העץ דעך ....ולשכונה הגיעה הקידמה .

      אחחחח . היו זמנים במערב .

      איזה כייף .

      ובקשר לאהבתי ???

      אין ....אין עליהם .

      בוקסר מזמן מזמן כבר לא כלב .

      בוקסר זה אישיות שבטעות מהלך על ארבע .

      בהערכה וכבוד

      איציק

       

      ובליבנו תפילה כי תשמרנו מכל צרה .

        17/10/09 09:22:

      היי לך בונבונייטה .

      קיבלתי הזמנתך ובאתי .

      ראשית ...אציג עצמי .

      איציק . והעונג כולו שלי .

      ולעצם התכנסותי כאן ....

      לא בכדי נאמאר על ילדים תמימות . כאלה היינו וכאלה הם וטוב שכך ...

      כהורה ...גם אני הייתי מאדים . הריי לחנך אנחנו רוצים .

      להתרפק על העבר ....זכרונות ילדות ששם ישארו לעד .

      גב' שסק ....הייתה משתוללת ורוטנת כל עונה .

      כבר ידעה את כל כתובות השכונה . מי ההורים ומי הילדים .

      באה , צועקת ורוגזת ...למה את כל המתקתקים אנחנו משמידים .

      כשאת קולה שמעה  השכונה ...ואז ידעו כי הגיע העונה .

      ולימים העץ דעך ...ולשכונה הקטנה הגיע הקימה .

      התרפקות .....

      אחחחח איזה כייף ?

      ובקשר לאהבתי ???

      אין ....אין עליהם . פשוט.... בוקסר זה מזמן לא כלב !!!

      אישיות מהלכת על ארבע בטעות . 

      בכבוד והערכה

      איציק


      כלב בוקסר משגיח על גור תחש

        17/10/09 08:56:


      משעשע בדיעבד....

       

      אצלי הסיפור הוא שאמי היתה אשת ציבור עסוקה מאוד.

      יום אחד נכנסה הביתה "להניח את הראש לשעה" - ומיד כשנכנסה צלצל הטלפון..

      כשעניתי, שוחחתי עם אדם שביקש את אמא.

      אמא סימנה לי באצבע "לאאא" שהיא לא בבית.

      ואני כילדה צייתנית (לשם שינוי) העברתי את המסר כלשונו:

      "אמא אומרת שהיא לא בבית".

       

        16/10/09 20:51:
      יש לי קוף. גיבון קטן. אבר מינו צבעוני. מכירה מגן חיות?? תחשבי מה יקרה אם אטייל איתו ברחוב וכל פעם שאביט בעלמה הוא יבין את מחשבותי......
        16/10/09 19:54:

      צטט: ד-ארט 2009-10-16 17:48:03

      נתת לי רעיון: צריך יום אחד, באופן מכוון, להתנהג כמו אותה ילדה בעגלה ולפלוט משהו כזה.

       

      רעיון משובב נפש.....איזה כיף היה אם היינו יכולים יום אחד בחודש לעשות ככה....

      את יודעת שיש כזו תסמונת (ככה זה נקרא ברפואה) שאחד הסימנים שלה הוא שאדם אומר באותה שניה את מה שהוא חושב ומרגיש מבלי יכולת לשלוט בזה.

      אולי השם הנכון זה "אספרגר" ?

      תראו כמה זה אבסורד, אנו מבחינת החברה מחביאים כנות ועשו מזה "תסמונת"....טוב שאצל ילדים זה עדיין מקובל.....

       

        16/10/09 19:51:

      צטט: boldy5 2009-10-16 16:31:34

      לא מספר

       

      בולדי5

      לא יפה מצידך !  

      עד שסוף סוף אני רואה אותך, ואתה בא לבקר, אתה לא מספר לי, לנו....

      בחייאתך, ספר, גם אני סיפרתי, לא התביישתי, ספר משהו ....בטוח גם לך היה כזה "פופי".....אל תתקמצן לנו....


       

       

        16/10/09 19:45:

      צטט: פיני יחזקאלי 2009-10-16 14:52:24

      מקסים, פיני

       

      תודה פיני !

       

        16/10/09 19:44:

      צטט: נ.י.ל.י 2009-10-16 10:29:28

      כשהייתי מאד קטנה היה לנו חלבן שהביא כל בוקר את מוצרי החלב עד לדלת ביתנו בני משפחתי כינו אותו ה-גבינה

      כל פעם שהיה מתקרב עם עגלתו היינו צועקים אחד לשני-הגבינה הגיע.... יום אחד אני מטיילת עם אימי ורואה אותו-כמובן צועקת-אמא הנה הגבינה אימי החליפה צבעים והוא גםנבוך ילדים...... וזכרונותחיוך לימים פגשתיו והוא זקן מאד,הזכרתי לו את הימים ההם והוא התפלא שאני מזהה בו את הנער בן ה-17 שעלה בעליית הנוער והשתכר למחייתו בחלוקת חלב ומוצריו.

      תודה, סיפור חמוד בעיני.

       בבגרותו הראית לו בצורה יפה שאת זוכרת אותו כנער, שאת מזהה בו את הנער, אני בטוחה שהוא נהנה באיזה מקום מכך למרות הכינוי שאז בימי נערותו הביכו.... :-)

       

        16/10/09 19:42:

      צטט: ישראלית 2009-10-16 09:34:12


      לא זוכרת "פופי" שכזה... משעשע חיוך

       

      מה, אין לך בכל ילדותך ובכל ההיסטוריה המשפחתית "פופי" כזה?

      no can do  בטוח יש,תחפשי...בטח תמצאי...לכל אחד יש.... :-)

       

        16/10/09 19:40:

      צטט: מלאך מקומי 2009-10-15 23:41:03

            *

      מה שמגיע , מגיע!!

       

      תודות מלאך מקומי  על הכוכב הגדול (במקור) שנתת  :-)

       

        16/10/09 19:39:

      צטט: ענף 2009-10-15 23:18:55

      לכל אחד יש ת'פופי שלו

      לנו הייתה משפחה של גמדים לידנו.

      יום אחד כשהייתי בן 5 בערך נסענו

      באוטובוס ואחד מהמשפחה היה שם.

      אני צעקתי הנה גמד ,אמא שלי ואבי החליפו צבעים

      ומאז איני מצביע על בני אדם או צוחק ממום.

      היית ילד, וכפי שאתה מספר זאת לא צחקת.

      זה מראה שונה וכמו כל ילד שיש בו יושר תגובותיו אמיתיות למה שהוא מרגיש, הסבת תשומת לבך של אמך.

      למדת אולי כבר אז או היית מספיק גדול להבין שזה היסב לו צער או בושה ולא חזרת על כך.

        16/10/09 19:37:

      צטט: עמותת כמוך 2009-10-15 22:07:09

      *

      תודה

      מדמיין אותך במעוף....

       

      תודה,

      אכן באמת כמה פעמים בחיי חלמתי שאני ממש עפה, זו היתה אחת החוויות החזקות ביותר שהיו לי מחלום.

      פשוט מדהים....:-)

       

        16/10/09 17:48:
      נתת לי רעיון: צריך יום אחד, באופן מכוון, להתנהג כמו אותה ילדה בעגלה ולפלוט משהו כזה.
        16/10/09 16:31:
      לא מספר
        16/10/09 14:52:

      מקסים,

       

      פיני

        16/10/09 10:29:

      כשהייתי מאד קטנה היה לנו חלבן שהביא כל בוקר את מוצרי החלב עד לדלת ביתנו

      בני משפחתי כינו אותו ה-גבינה

      כל פעם שהיה מתקרב עם עגלתו היינו צועקים אחד לשני-הגבינה הגיע....

      יום אחד אני מטיילת עם אימי ורואה אותו-כמובן צועקת-אמא הנה הגבינה

      אימי החליפה צבעים והוא גםנבוך

      ילדים......

      וזכרונותחיוך

      לימים פגשתיו והוא זקן מאד,הזכרתי לו את הימים ההם והוא התפלא שאני מזהה בו את הנער בן ה-17 שעלה בעליית הנוער והשתכר למחייתו בחלוקת חלב ומוצריו.

        16/10/09 09:34:


      לא זוכרת "פופי" שכזה...

      משעשע חיוך

        15/10/09 23:41:

            *

      מה שמגיע , מגיע!!

        15/10/09 23:18:

      לכל אחד יש ת'פופי שלו

      לנו הייתה משפחה של גמדים לידנו.

      יום אחד כשהייתי בן 5 בערך נסענו

      באוטובוס ואחד מהמשפחה היה שם.

      אני צעקתי הנה גמד ,אמא שלי ואבי החליפו צבעים

      ומאז איני מצביע על בני אדם או צוחק ממום.

      ארכיון

      פרופיל

      bonbonyetta
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין