מכתב שלישי הביתה

ופתאום אני חושבת שזה הכל מין "אחרי החגים" כזה. המון המון אחרי החגימים. שהצטברו במהלכן של כבר די הרבה שנים.

וזה אפילו לא בגלל שדחיתי אלא בגלל שדברים פשוט לא קרו. היו תקועים. כמו חמסין נורא ששום רוח לא זזה בו.

והנה באמת אחרי החגים אמיתי ורוח מתחילה לנשב והחיים מזמנים לי כמה וכמה התמודדויות חדשות. התמודדויות מהסוג הטוב, המאתגר והמאוד מאוד משמח.

היום נסעתי ליום הראשון בעבודה חדשה. עבודה שונה לחלוטין מכל מה שעשיתי עד היום. שונה אבל קשורה.

ורעדתי מפחד.

אחרי כל כך הרבה שנים של איבון, של חרישה באותם תלמים, פתאום זווית חדשה על החיים.

וישבתי שם בין אנשים, חלקם מוכרים וחלקם חדשים והייתי מאושרת על הפאזל הזה שחתיכות ממנו נופלות פתאום למקומם הנכון.

זה הרגיש נכון, זה הרגיש כמו צמיחה וזה היה כל כך מרענן...

איזה מזל שלמרות החרדות למדתי להגיד כן.