איני יודע עלייך כמעט וכלום
איני יודע מהיכן באת- האם נולדת מתוך פרח דבש או אולי מתוך קצף הים ואולי באת לעולם מהזיווג המופלא של קרני הירח ושל אימא אדמה..
איני יודע האם פעם באמת אהבת מישהו
והאם הוא החזיר לך אהבה         כמה זמן הייתם ביחד? ימים של אושר שנמשכו כמו שנים או שנים של סבל שנראו כמו הנצח...   האם הוא עזב אותך מתוך שעמום או שאת עזבת אותו כי פשוט לא יכולת יותר...
על מה חלמת כשהיית ילדה קטנה? באותה ארץ קפואה רחוקה כשאימא הייתה שרה לך שירי עם נשכחים ועצובים עד שהיית נרדמת
חלמת על ארץ קסומה של נסיכים ואבירים ונסיכות נרדמות ששכחו את נעל הזכוכית בארמון ושל קוסמים זקנים וחכמים וענקים טובים ועצובים כי הם בודדים וסוסי בר מכונפים שיעופו אתך אל מעבר לקשת בענן..
ואולי לא חלמת את כל זה כי ידעת כבר אז, כשהיית קטנה, שארצות כאלו אינן קיימות באמת ולכן אין טעם לחלום אותן.
אז מה בעצם אני כן יודע עלייך. מה כן הספקתי לגלות ולהרגיש ממך.
רק שיש לך תשוקה מסוכנת שמזכירה לי אותך כמו הכלאה מכשפת בין טיגריס סיבירי לנמרה בנגלית שכבר ימים שלמים לא טעמו את טעמו המתוק של בשר חי וכעת שוחררו מתוך כלוביהם ויצאו לראשונה אל מרחבי הטבע החופשיים
ושאת יודעת לעשות אהבה כאילו והיה זה לילו האחרון של העולם
יש לך חיוך מסתורי כאשר את מזמינה אותי, בהינד ראשך, לשכב על גבי ואז מתיישבת עלי כולך עירומה, ואז נוגעת קלות עם בטנך, מרפרפת על מה שגדל וצומח בנינו וכך בתנועות מעגליות, כמעט מהפנטות ואת שמה את ידי בין רגלייך ונותנת לשנינו להיאנח ואת קצת נושכת ואני קצת שורט ומעביר את אצבעותיי על כל גופך מהפנים לחוץ ומהחוץ לפנים וכשאנו מסתובבים אני יורד למטה ומנשק אותך מרגל לרגל, לרגל לרגל......       ובסוף שוב את מעליי ושוב עם תנועות הנחש שלך מתפתלת סביבי גונחת וחונקת ושוב ידי בתוך הרטיבות של רגלייך וידך מעל בטני ויחד אתך הכל מתחיל להסתובב ולהסתובב כמו מערבולת פראית שלא נגמרת ואני נשאב לתוכך וכל הצביטות והנשיכות והנהמות והגניחות והשריטות והנשיקות והכל נכנס אל תוך הסופה ומתערבב במהירות מסחררת ונהיה לדבר אחד ארוך שלא נגמר ולא מתחיל והוא הכל כולל הכל והוא כלום והוא מרגיע ועוצר נשימה והוא יפה ומזעזע והוא רגעי ונצחי בעת ובעונה אחת.......

ואז.. הכל מסתיים ואת נוחתת עליי ומתנשפת אל תוך כתפי והרטיבות מדביקה אותנו ומאחדת את גופינו הלאים לכמה רגעים בודדים ואני מלטף את גבך לאורכו ולרוחבו עד שגם זה... נגמר, ואת קמה... מחייכת חיוך עצוב, מנשקת והולכת...
שמעתי את קולך, ראיתי את גופך העירום והיפה, הרגשתי את הרטיבות שבך ואפילו טעמתי את שפתייך... וזה בערך כל מה שאני יודע עלייך
אולי, בפעם הבאה, אני גם אשמע אותך צוחקת.. צחוק משוחרר וטבעי שרק לך יכול להיות.. רק למי שנולדה מתוך פרח דבש ופעם הייתה חולמת על נסיכות נרדמות וענקים עצובים וסוסים שייקחו אותה אל צבעי הקשת

אולי אני אשמע אותך צוחקת..... אולי.......

ספטמבר 2000

מין פואטי, כך מכנה השטן, בספרו של פטר דיימנוביץ` אוספנסקי "שיחות עם השטן" שנכתב לפני קרוב למאה שנים, את אותו מין בין בני אדם, הטומן בחובו איזה ניצוץ מעבר למעשה עצמו. ניצוץ, אולי מטפיזי, המתקיים בין אלו הבודדים המבקשים לעצמם דקות של קירבה ונוחם בין זה לזה.

ועוד מוסיף השטן ואומר כי מאנשים כאלו, או אולי נכון יותר מרגעים כאלו, הוא מפחד יותר מכל שכן ברגעים אלו אין לו, לשטן, דריסת רגל. אל אותו רגע פואטי, השטניות שבו אינה מסוגלת לחדור. 

אז מי היא הייתה? באמת שאיני יודע. אפילו זכרון טעמה המלוח כבר נטשטש לו. את המילים למעלה, שנכתבו בעקבות היכרותי הקצרה עמה לא הספקתי להראות לה כיוון שנעלמה. מאז חלפו כבר כמה שנים וידעתי אהבות נוספות ובכל זאת איני מסוגל לשכוח את אותם רגעים עמה, רגעים שלמדו אותי כי לעתים החסד האמיתי, כמו חייו של הפרפר או של שושנת הנסיך, מתקיים דווקא בבן החלוף השברירי, שהנו הכל וכלום, מרגיע ועוצר נשימה, יפה ומזעזע, רגעי ונצחי בעת ובעונה אחת...