כותרות TheMarker >
    ';

    שינויים בהרגלי הצמיחה

    התחלתי לכתוב במרץ 2007, זה התחיל די כואב, אחר כך זה קצת נרגע, לאט לאט התרגלתי, ועכשיו אני גם נהנה מזה. תהנו :)

    עמית

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    קצת אחרת

    16 תגובות   יום שישי , 16/10/09, 00:27

    הנה משהו שכתבתי בדיוק לפני שנה, לא נגעתי.

     

    המקור:  http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1348513

     

    אבא שלי הכי מבוגר בשורה שלו, אבל לא הכי מבוגר בטור שלו. זה דווקא היה יכול להיות "נחמד" אם הוא היה גם וגם, אבל יש לפחות מישהו אחד בטור של אבא שלי שהוא יותר מבוגר ממנו. אבל אבא לא הכי מבוגר בגוש. סבא וסבתא קבורים לא רחוק ממנו, ביקרתי גם אותם היום. בכלל על פי ההלכה קצת אסור לי להיכנס לבתי קברות, או אפילו לעבור קרוב - אני כהן. מה שזה אומר זה שבבר מצווה שלי הבאתי אותה בברכת הכהנים, ושעכשיו אסור לי להתחתן עם גרושה. נו טוב... אבל אני חילוני ובכל זאת אבא שלי. לגבי להתחתן עם גרושה? זה עוד לא קרה.

     

    זה היום, ה-16 לאוקטובר. היום בו הוא נפל. לא שזה קשור ממש, זה גם היום שרון ארד נפל בשבי. כל כמה שנים ביום הזה, או בגלל שמרגיש לי נכון, ואני גם קצת בחופש, אני נוסע צפונה לבית העלמין. כן זה אני שלא ממש מאמין בבתי קברות (זוכרים?) ולא מאמין בעוד כמה דברים, אבל השנה זה קצת הרגיש לי לסוע אז נסעתי. די פסטרולי שם בית העלמין. ליד הים, שקט, בריזה כזו עם צמרות ירוקות, ואיזה עורב אחד שמשקיף עליי שם מאיזה עץ ומקרקר. ככה אני קצת יכול להיות לבד איתם, עם המשפחה שלי שם. אני אוהב את הלבד שלי עם אבא, כי זה יותר אינטימי, ולא ביחד עם האלפים שבאים לשם בטכסים של יום הזכרון. לא שאני חלילה מזלזל.

     

    הגעתי בבוקר, אוהב לנהוג לשם, יש כמה ממטרים מקומיים שתופסים אותי בכביש החוף בואכה זכרון. ירוק, צלול, קית` ג`ארט וג`ון דנוור מלווים אותי כל הדרך. נראה שהכבישים הצפוניים בהרחבה תמידית, במעט שאני נוסע עליהם, הם תמיד בשיפוצים. יש שם על הכביש ליד הכניסה לבית העלמין שלט שאוסר על פרסה, מושך עוד כמה מטרים, מבצע פרסה ושם את האוטו בצד. נכנס בלי כיפה ועם קצת מצפון, מחפש שירותים, הגברים נעול אז הלכתי לנשים, ומשם לסבא וסבתא. ביום הזכרון האחרון היה עוד איזה שביל נורמלי מול המצבות שלהם, היום השביל התמלא, וצריך כבר לפלס את הדרך בין המצבות בכדי לגשת.

     

    התנצלתי בפני המצבה שנשענתי עליה עם הגב, וקצת ישבתי שם מולם. קצת מתגעגע, קצת לא מבין איך עבר כל כך הרבה זמן, קצת מנסה להיזכר איך זה היה כשהם היו באים לבקר, וכמה הייתי נרגש. ואיזו שמחה זו היתה בטח בשבילם לראות את הנכד היחיד שלהם. כן הם גרו רחוק מאיתנו, שם בצפון. אבל זה לא מנע מאיתנו להתראות. הצידה מן המצבות זה הים הכל כך כחול שאף פעם לא נעלם ותמיד שם. יש רוח נעימה, ואיזה דמעה מבצבצת. איזה נוף, איזה שקט. רק אני והם, בלי אף אחד מסביב. לוקסוס...

     

    נפרדתי מהם יפה, אפילו צילמתי את המצבות עם הנייד שלי, קצת מגונה, אבל לא זכור לי שלכהנים אסור להסתכל בתמונות של מצבות... כמה פסיעות משם ואני אצל אבא. העורב שם מלווה אותי, ומתחיל לקרקר בדיוק כשאני מגיע אליו. כמה כסאות מפוזרים שם בין הקברים בחלקה הצבאית, לקחתי אחד והבאתי קרוב לאבא. אף פעם לא ישבתי לידו. אני מניח שזה יותר נוח כשאתה שוכב ומישהו יושב לידך ולא עומד... תסלחו לי על הסרקזם שלי הפעם בסדר?

     

    גם את אבא צילמתי, כל המצבות שם מתוחזקות ממש יפה, לפחות משרד הבטחון לא חוסך כאן, והמצבות באמת נראות שמורות. ומה בכלל אני מבין במצבות... פתאום זה מרגיש לי נורא קרוב אליו, פתאום משהו בער לי מבפנים ככה לנצל את ההזדמנות הסימבולית של היום הזה ולסוע לבקר אותך. בדיוק חשבתי ככה שאולי הגיע הזמן להתחיל קצת לקלף איזה שכבה אחת של שכול ממני, ולהתחיל לפתוח. הדור שלך לא הולך ונעשה צעיר, כדאי לא? הנה קצת מהשיחה שלי היום:

     

    "בן שלושים ושלוש היית וכך גם תישאר, אני מבוגר ממך בשנתיים. קראתי עליך לא מזמן, נזכרתי גם שלא ממש היית פריק של הצבא, כך גם אני עכשיו. די כועס על הצבא, אבל עזוב מי סופר את זה בכלל. שנינו פחות או יותר התחלנו לכתוב בשנות השלושים שלנו, אתה את הדוקטורט ואני את הבלוג... אתה עוד היית נשוי בגיל שלך, אני כבר גרוש. לשנינו יש ילדים. לך אותי ולי את עילי. איזה כייף זה להיות אבא נכון? חבל לי שלא זכית להיות סבא, ועוד סבא לעילי. איכשהו גם אתה, אני וגם עילי מתמודדים. כל אחד בדרך שלו.

     

    מה שלום עילי? עילי מקסים, באמת. מתחיל לרכב על סוסים היום. קצת קשה לו להתבטא, סיפרתי לך את זה עוד מזמן, כשרק גילו לנו. גם כן הפי.די.די הזה, בא כחלק מ- או כנגזרת של אוטיזם כך זה נדמה לי. כן יש קצת פה ושם ניפנופי ידיים, יש פה ושם קצת קפיצות מאושרות שלו, כן אוטיסט, לא אוטיסט זה גם כבר לא ממש מעניין. הוא מצחיק, פעם ב.. נוחת אצלי באמצע הלילה... "אבא, תחליף לי" כי קצת ברח לו פיפי. הוא כזה חמוד, שאני לוקח אותו כבר שיישן איתי - אי אפשר אל מול החיוך שלו. הוא כל כך עדין ורך, שואבי אבק ורעש של אופנועים עדיין קצת מבהילים אותו, מעבר לזה אתה שואל? אין עליו. דואג? מי אני? פעם המון, אבל איכשהו היום הרבה יותר רגוע לגביו. לפי התמונות כך נראה, גם לך היה כייף להיות אבא שלי.

     

    בדיוק אתמול איזה "דוקטור" ביקשה ממני חברות בתפוז... יש לה איזה שיטה משהו משהו שמרפאה אוטיזם ומעלימה אותו או משהו כזה, לא ממש התעמקתי. הכל בדרך הרוחניות והשאנטי באנטי או משהו. לך תסביר להם אבא... אנ`לא ממש בעניין, וגם אם עילי היה מה שנקרא  "אוטיסט קלאסי", אה נו באמת. אתמול היינו בסרט עילי ואני - "מלחמת הכוכבים", דווקא היה סבבה. הוא מת על סרטים, אני גם הייתי פריק של מלחמת הכוכבים כשהייתי ילד. וזה לא מנע ממנו לבקש לראות שוב את דובוני אכפת לי כשחזרנו הביתה.

     

    מעבר לזה אבא, באמת הכל בסדר, אני קצת חסר סבלנות אולי, אבל זו מן תקופה כזו וזה יעבור. בטח עוד איזה דכאון חולף. בדיוק עכשיו כשהעונות מתחלפות, והעורבים כאן מקרקרים, גם הייתי קצת מצונן עכשיו אז בכלל... מה? מי? קצת אחרת? עילי? נו יכול להיות, אולי קצת אחרת אבל ביחד עם כולם. נראה לי שיהיה בסדר. אני עצמי אם אתה שואל "הרבה אחרת"... ילד מתוק כמו כולם. עזוב אני לא דואג? אז אתה? אגב, ד"ש מסבא וסבתא הרגע ביקרתי אותם. כן הם בסדר גמור. לסבתא נגמר הנר, מתישהו נחליף לה, באתי בלי כלום היום.

     

    כן אני אשמור על עצמי, תודה. גם על עילי בטח. אנחנו די בסדר אני ואמא שלו, יחסית לזוג גרוש... מקווה שגם היא. הוא כבר גדול. מתלבש לבד, בוחר את הבגדים שלו לבד, מסתבן במקלחת לבד, עדיין מתעקש איתי שאני ארכיב את המסילה של תומס, ותמיד מעדיף את המחשב על פני ארוחת ערב. מי לא? כן אני אשתדל להיות קצת יותר סבלני עם הבריות. אה זה... טוב נו כשאני אמצא אותה אבא, נבוא לבקר ביחד... אבל אני שמח שבאתי היום, דווקא עזרת לי..."

     

    אחד העובדים שם בבית העלמין (חושבים שיש לו קביעות?) בדיוק טיפל שם באיזו מצבה, אמא אחת שכולה, מאחורה בחלקה החדשה מסדרת לבן שלה את הפרחים, משקה ומטפחת. בדרך החוצה אני נוטל ידיים, משהו בשביל המסורת נו, מנגב על הגי`נס וחוזר לאוטו. הרבה מכוניות עם משפחות, חול המועד בעיצומו, כולם בדרכים. צומת יגור ושוב גשמים מקומיים עד זכרון לסירוגין. אני חושב על העורב שם שליווה אותי, על איזה שלוש מצבות שהשארתי שם ליד הים, עם הבריזה והעננים האפורים. כל כך יקרות, כל כך שלוות. אני חושב על איזה אבא וילד, ושוב אני חושב על איזה אבא וילד.

     

    חזרה בבית, מלפפון, ברנפלקס בלי חלב, ומשאף לאף. קצת לכתוב, קצת ללכת להתאמן ובערב אולי לשתות בירה עם סוסו שהבריז אתמול. ה-16 לאוקטובר היום. חול המועד סוכות. וכן זה קצת אחרת... אבל זה ביחד עם כולם.

     

    עמית

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/10/09 15:01:

      את תחושת ה"הרבה אחרת" בפוסט המסויים הזה, קטונתי מלהבין.

      אז תודה על השיתוף הנוגע. מרגש לקרוא.

        16/10/09 22:40:
      טוב נו...
        16/10/09 22:30:
      יאללה קח עוד כוכב עליי...
        16/10/09 17:43:
      נכון...
        16/10/09 16:16:

      דיאלוג מונולוג עם יקרים לנו שנפרדנו מאיתנו

      כך הם לא נשכחים וממשיכים להיות חלק מהחיים.

        16/10/09 12:46:


      זה קצת עצוב כל מה שכתבת פה

      אבל עצוב ומרגש, קצת עשית לי דמעות

      אבל גם היו כמה קטעים שחייכתי...

      סופ"ש נעים...

      <בירה זה טוב, מי זה שהבריז לך? :>

        16/10/09 12:07:
      כן, אבל רק בימים זוגיים :)
        16/10/09 12:05:

      צטט: plantica 2009-10-16 11:53:33

      שומע וקורא :)

      כן פעם היו זמנים, איך שהכל היה אז... זה כבר אומר שאני מתחיל להיות זקן לא?

       

      מצד אחד זה פוסט שנכתב לפני שנה, מצד שני הרבה דברים קרו מאז... האמנם? בטח! חיוך

      תודה,

       

      עמית

      בטח שהמון דברים קרו מאז.

      היום זה מלפפון ואקטימל, לא?

      קצת אחרת.

       

        16/10/09 11:53:

      שומע וקורא :)

      כן פעם היו זמנים, איך שהכל היה אז... זה כבר אומר שאני מתחיל להיות זקן לא?

       

      מצד אחד זה פוסט שנכתב לפני שנה, מצד שני הרבה דברים קרו מאז... האמנם? בטח! חיוך

      תודה,

       

      עמית

        16/10/09 11:50:


      טוב איש, תקשיב ובעצם תקרא..:)

      הקטע הזה, של להגיע אל אבא לבד, לבית קברות ולדבר איתו...

      חשבתי שרק אני שם..בהתחשב בכך שאני לא ממש מכירה אותו..

      איזה שיחות מופלאות יש גם לי איתו...

      איזו תחושת קירבה לאיש הזה ששוכב שם והטייטל "אבא" מלווה אותו והצורך הבלתי מוסבר לחלוק איתו...

      זה מדהים כמה ימי הזכרון למינהם הם עוד אופציה למפגש משפחתי ופחות התייחסות לזה שמתחת לאבן.

       

      וכשדיברת על הפסטורליה, בילדותי, חשבתי שככה נראה גן עדן, רק ששם במקום אבני הקברים..יש כסאות נוח (זוכר את אלו שפעם היו בים ובבריכה?:) ותמיד השמש נעימה והבריזה ככה מגיעה בשלווה מרנינה שכזו.

       

      רגשת אותי. מאוד.

       

      גם בדרך אהבתך לעילי ולהתמודדות עם השוני. איזה כייף לעילי שיש לו אבא כמוך

       

      חיבוק גדול

       

       

        16/10/09 10:30:
      תודה.
        16/10/09 10:05:

      התרגשתי

      נותרתי ללא מילים...

       

        16/10/09 09:37:

      צטט: Rose 2009-10-16 09:29:58

      חלק מהשיחות האלו שאנשים מנהלים בינם לבינם ,או שמחברים אותם מנטלית לאנשים קרובים אהובים מהעבר,בניסיון לשתף תחושות ,מחשבות ,רגשות , הם חיוניות וחשובות .אכן לכהנים לא קל עם כל האיסורים שעליהם לעמוד בהם  ,גם ברצון לחלוק רגש קרוב עם אביך שנפטר המנהגים המסורת לא מאפשרת לכך ..חבל ומצער . לפחות היכולת להתקשרות אנרגטית במחשבה ולשתף את הדור שהיה-אביך שנפטר , עם הדור שצומח-בנך , אני בטוחה שהוא היה גאה גם בשבילכם .

       

       

       אנ'לא באמת חושב שהפוסט הזה דווקא מתייחס לעניין מהזווית של כהן, אבל אני מניח שזו עוד דרך לפרש את זה...

        16/10/09 09:36:

      צטט: minisrael 2009-10-16 09:18:47

      אוף עמית.

      נגעת, נגעת. אל תגיד לא.

       

       אה, בקטנה :)

        16/10/09 09:29:

      חלק מהשיחות האלו שאנשים מנהלים בינם לבינם ,או שמחברים אותם מנטלית לאנשים קרובים אהובים מהעבר,בניסיון לשתף תחושות ,מחשבות ,רגשות , הם חיוניות וחשובות .אכן לכהנים לא קל עם כל האיסורים שעליהם לעמוד בהם  ,גם ברצון לחלוק רגש קרוב עם אביך שנפטר המנהגים המסורת לא מאפשרת לכך ..חבל ומצער . לפחות היכולת להתקשרות אנרגטית במחשבה ולשתף את הדור שהיה-אביך שנפטר , עם הדור שצומח-בנך , אני בטוחה שהוא היה גאה גם בשבילכם .

       

        16/10/09 09:18:

      אוף עמית.

      נגעת, נגעת. אל תגיד לא.