 זרזיפי המים מראש המקלחת שטפו את פלג גופו העליון בזרמים דקים ופושרים, מתווים בדרכם מטה את קימורי החזה והגב, מחליקים בנחלים דקים מפותלים ושקופים, נבלעים בשער הערווה רק בכדי לטפטף שוב מטה בזרמים מגוחכים אל רצפת הקרמיקה החומה.
מבטו נגוז אל האופק, חודר דרך החלון הפתוח אל ערבו של היום. השמש שקעה לה ואט אט אפלה החלה לכבוש את מקום האור, תוך שהיא שולחת ידי צללים ארוכות וחשוכות מתוך מסתורי היום שלה. העין נעצרה על דמותו של עץ ברוש גבוה מתמר על קו הרכס. הצללים החביאו את הצבעים בזריזות וכל מה שנותר הוא גוונים דהויים חוורים, בתוך מרק של אוויר מהביל. הוא תהה היכן חם ולח יותר בתוך המקלחת או שם בחוץ. שוב הימים מתקצרים, ציין לעצמו והרגיש איך הוא הולך ומצטמצם ביחד איתם.
ולרגע היה נדמה לו כי הוא אינו שם. שהוא במקום אחר, ארץ צפונית רחוקה שבה האור חיוור וממלא את הטבע בלבן רך וארוך. התחושה נדמתה לו כה אמיתית עד שיכל לסרוק את כל הנוף מבלי שהיא נעלמה. הוא החל ממש להרגיש את קרירות האוויר ואת הדגדוג המוזר של ריחוק מהבית, זרות אפורה ובודדה, מגע רצפה לא מוכר וריח משכר של אדמה ומים.
וככל שהתעמק יותר בתחושה הרגיש שמשהו מתרומם בתוכו מעט יותר מאשר קודם, נפתח לרווחה, נושם חופשי אל האוויר הקריר שבחוץ, מזרים זרמים עדינים של חשמל היישר במעלה הגב אל הראש ומשם הלאה דרך התקרה המסוידת אל עבר הרקיע המתכהה באפור צלול.
המים נשארו אותם המים זורמים בקצב אחיד מלמעלה למטה והנוף אותו נשאר אותו הנוף, העץ, הרכס, קו האופק והגוונים הדהויים. ובכל זאת, הכל השתנה בסדק הרגעי שנפער בתודעתו, מסחרר סביבו את המציאות לערפול בהיר וחד.
מצמוץ קל, רחש רוח, והבל חם קל שוב נשב על פניו, מפיל אותו חזרה אל אותו המקום שבו עמד קודם לכן וכלל לא זז ממנו,זרמים פושרים של מים, עובש שחור בין חריצי רצפת הקרמיקה החומה ושוב הדכדוך הקל של סוף היום הנמוג ומתמסר ללילה. שוב הרגיש כיצד כובד הגוף נוחת על כפות הרגליים, את מאמץ השרירים בכתפיים. הנוף ההופך להיות מוכר ומקומי, צהוב דהוי בגוונים כהים של לילה, מעוטר בריח מר של אבק קייצי דק ויבש.
סגר את הברז הישן, מהרהר בשנה שחלפה, כמה ממנה היה בארץ רחוקה וכמה פה באבק המציאות הדק המחכה לבוא היורה.
מזל טוב, לחש לעצמו, מחר יום הולדת.
37. (פורסם ב-6 באוגוסט 2009 בבלוג שלי בתפוז) |