בכולנו יש את החלקים האלה. שרוטים, כואבים, דואבים, מתגעגעים או כועסים או גם וגם וגם.

לפעמים הם ברקע, לפעמים בחזית, לא מניחים לנו לנשום.

ויש רגעים, (אולי קוראים לזה התבגרות?) שבהם מבשיל משהו, ואז מתרחשת לפתע הטרנספורמציה.

השינוי האמיתי, הוא לא יצירה של משהו חדש אלא הפיכה של אותו חלק פגיע, אותו כאב,

לכוח, למיומנות חדשה ומפתיעה, שמעניקה לנו אנרגיה ובטחון מסוג אחר לגמרי.

ונראה לי שאני מעדיפה לתת לשתי יצירות יפהפיות לדבר בעצמן.

השיר הנפלא של ריקי גל שמתנגן כאן ברקע,

וקטע מספרו החד-פעמי של ארי דה-לוקה, 'הר אדוני'

רגע משמעותי במפגש בין נער מתבגר באיטליה שלאחר מלחמת העולם השניה לבין דון רפניילו,

סנדלר יהודי בודד, ניצול שואה, אשר מתעתד לעוף ממונטדידיו אל עיר הקודש ירושלים:

"...אני מדבר עם רפנילו, יש לנו זמן היום, לא חסרה לך העיירה שלך, אני שואל.

העיירה שלו כבר איננה, לא נשארו בה לא החיים ולא המתים, הם העלימו את כולם ביחד:

"אני לא מרגיש בחיסרון", הוא אומר, "אני מרגיש בנוכחות. במחשבות, או כשאני שר,

כשאני מתקן נעל, אני מרגיש בנוכחות של העיירה שלי.

עכשיו, כשאין לה כבר מקום שהוא שלה, היא באה לבקר אותי לעתים קרובות.

גם בקריאה של מוכר המים שעולה בעגלה למונטדידיו למכור מי גופרית בכדי חרס,

מתוך הקול שלו, מגיעות אלי איזה הברות של העיירה שלי".

הוא שותק קצת עם המסמרונים בפה ובראש רכון על סוליה.

הוא רואה שנשארתי לידו, וממשיך: "כשיש לך געגועים, זה לא חיסרון, זאת נוכחות, זה ביקור.

מגיעים מרחוק אנשים, עיירות, ואורחים לך קצת לחברה".

אז אם כך, דון רפניה, אז בפעמים שצצה לי מחשבה על חיסרון אני צריך לקרוא לזה נוכחות?

" נכון, וככה אתה אומר לכל חיסרון ברוך-הבא, מקבל אותו יפה".

אז כשאתה תעוף אני לא צריך להרגיש בחסרונך? "לא", הוא אומר, "כשיבוא לך לחשוב עלי,

אני אהיה נוכח".

אני כותב בגליל את המילים של רפנילו שהפכו את החיסרון על פניו וכעת טוב לו יותר ככה.

הוא עושה למחשבות מה שהוא עושה לנעליים, מניח אותן על הדוכן הפוכות ומתקן אותן" (עמ' 104).

ונסיים במשפט עממי, שגור בפי אחד המרצים שלי לגבי היחס לטיפול-

המטרה שלנו היא להפוך את הדפקט לאפקט

שבת שלום!