אווזי. חומוס של חיילים. הרומן של דוד ובת שבע

כשאתה חייל, לא אכפת לך מכלום ומה שנותנים לך אתה לוקח. אז אתה אוכל באווזי - רשת מסעדות בשר וחומוס שפרוסה לה בכל הארץ. אין יותר עממי מאווזי. כמיטב המסורת המפות עשויות מסוג של נייר טואלט, הסלטים מגיעים בעשרות, לא ממש טובים - אבל הרבה וזה מה שמעניין אותך שאתה חייל. לאכול הרבה ומהר, כמו מנטליות של אסיר בחופשה, אתה רוצה להרגיש שאתה מספיק כמה שיותר, ובאווזי זורמים עם הקטע הזה. החומוס הוא לא רע. סתמי. חומוס שמתאים לחיילים, לא בדיוק המקום שעו"ד צמרת ייקח לקוח לארוחת צוהריים. הרעש במקום מזכיר משחק כדורסל של הפועל ירושלים, השירות מהיר, הפיתות טובות. כשאתה חייל זה נראה לך מספיק, מה צריך יותר, אתה שואל את עצמך, אתה הרי זוכר שביום ראשון מגישים נקניקיות בבסיס.

בת שבע הייתה הברמנית במסיבת סוף המסלול שעשתה הפלוגה שלנו. 20 חודשים טיילנו ברחבי הארץ עם 40 קילו על הגב, כדי לקבל זוג כנפיים, וכרטיס כניסה לוילת הלוחמים. היום אני לא מבין מה יוצא מזה לצבא שנשאר לו מאיתנו רק 16 חודשים מתוכם 3 חודשים בסוף שהיינו על תקן עציצים אנושיים, אבל ככה המסלול היה בנוי ובאותו הערב לא עניין אותנו כלום. למסיבה יצא שם טוב, בכל זאת, קבוצה איכותית של גברים חסונים , מסיימת מסלול של יחידה מובחרת, ורבים וטובים התייצבו לחגוג איתנו על החוף. כמו כל דבר אחר שאתה עושה בצבא, גם המסיבה הזו הייתה כמובן בטעם רע - מה עוד אפשר לצפות מאירוע שרק גברים אחראים להפקתו. השתייה הייתה זולה, המוסיקה לא עבדה כמו שצריך, ואפילו על הכניסה לא הצלחנו לשמור מפני אורחים מזדמנים. אחרי זה מתפלאים למה גבולות המדינה פרוצים - הרי לא היית שם את הכסף שלך בידים של קבוצת ילדים בני 18 שהמנהיג האולטמטיבי שלהם הוא בן 22  -גיל אידיאלי דרך אגב לקריירת מלצרות, אבל את הביטחון האישי אתה מפקיד בידיהם, והס מלהזכיר מי כיום עומד בראש המערכת כולה (הערה: פחד אלוהים). אבל נחזור לבת שבע. הרי הקורא האינטלגנטי כבר הבין שסיפור הצלחה גדול לא הייתי בענייני המין השני או המין בכלל, ולכן כשהברמנית הראתה סימני התעניינות, זה מאד מצא חן בעיניי. ברמנית זה מן סמל סטטוס כמו דיילת או רקדנית. למה? ככה. כי אנחנו חושבים בתבניות טיפשיות. בסוף האירוע ניגשתי לגיא שהיה אחראי על איוש הבר (ועד היום הוא מבוקש ע"י החברים בפלוגה בגין היעלמות של מאות שקלים), ושאלתי אותו אם יש מצב. שאלת ה"יש מצב" היא הדרך האידיאלית של הפחדנים מלחמוק מאחריות. במקום לגשת כמו צנחן אמיץ ולבקש את מספר הטלפון, אתה מעביר אחריות לאחר ומחכה בצד בפאסיביות האופיינית מאד לבני המין האשכנזי. בת שבע הייתה מתולתלת, חזה בינוני, גוף לא רע. את הפרצוף שלה היו מכנים אצלנו בצוות: כפית. לא יודע למה אבל זה סימן משהו שהוא לא רע ולא טוב. גיא חזר עם הבשורה המשמחת, בת שבע בעניין. בן רגע חיי השתפרו פלאים, בתוך שבוע, גם סיימתי מסלול וגם יש בחורה שרוצה לצאת איתי, זה ממש שינוי דרמטי, בהתחשב שהקורא האינטלגנטי כבר הבין שמאז ומתמיד היית שבוי אחרי סמלים. כמובן, שאין על מה לדבר על להיפגש במהלך השבוע שהוקדש כולו למשימה החשובה של לימוד ניווט של 30 ק"מ, כאילו מחר בצהרים נצטרך למצוא את הדרך חזרה מגבול עיראק סוריה; בכל אופן חיכינו עד ליום שישי הבא כדי להיפגש. גיליתי שיש בבת שבע דברים קסומים נוספים מלבד היותה ברמנית לעת מצוא. בת שבע הייתה בתו של איש תקשורת בכיר והיום, דרך אגב, גם היא במה שנקרא הברנז'ה - אני יודע שזה לא ממש פרט מעניין, אבל את אמא שלי זה שימח, שאולי טיפה מאבק הכוכבים יפול לאיזורה. כמו כן, בת שבע הייתה מהסוג שאני קורא להן "ילדה רעה ירושלים", בהמשך ניתקל בעוד אחת כזו. אלו הבנות העשירות מירושלים, שמרוב שכל סביבתן הייתה מלאה בחננות מהדרגה הקשה, הן הפכו ילדות "רעות" , יעני פתוחות מבחינה מינית כדי לפצות על התדמית השקטה של הירושלמיות בעיניי תל אביביים, ובהזדמנות ראשונה הן עזבו לתל אביב והתחילו להסתובב במועדונים נחשבים כדי לפצות על כל תקופת ההתבגרות שלהן שבה אירוע מסעיר היה להשקיף על הר הבית ממשאבת המים של מונטיפיורי. אז לבת שבע היה מעט חסך שהיא החליטה להשלים במהירות, ולכן מאז שעברה לעיר הגדולה, היא הייתה עסוקה בפעילות אינטנסיבית של התקדמות איטית בסולם הדרגות של הבליינים בתל אביב. לא ממש הבנתי מה היא עושה איתי, אבל מה אכפת לי - אני חייל - הכל טוב לי כל עוד זה לא כולל זחילות וקוצים. עשיתי עם בת שבע, את מה שחיילים עושים בדייטים - לקחתי אותה לסרט. לאחר הסרט, שיחה קצרה והחזרתי אותה לבית. בת שבע ציפתה שאעשה משהו, הרי אפילו הח'ברה מהלהקות הצבאיות, לא חיכו בסרטי הבורקס, שהבחורה תעשה משהו, אז אני, החייל הקרבי שמאומן כבר שנתיים להתקיף כל מה שזז יהסס? אז כנראה היא לא מבינה שבצבא הישראלי זה בדיוק הפוך. ככל שאתה ביחידה יותר מובחרת ככה אתה יותר חנון, אם הייתה יוצאת עם בחור מגולני, אז באמת היא הייתה צריכה לחשוש, אבל איתי היא הייתה בטוחה כמו סנדי בר עם מחשוף עמוק ליד עברי לידר. נפרדנו לשלום וחזרתי לעוד שבוע מפרך. ביום שבת הבא, כשנפגשתי איתה, כבר היינו בסטאטוס של יוצאים שבועיים...נפלאות הצבא. הפעם הפתעתי אפילו את עצמי ופתחתי את נתיב התקיפה. בת שבע לא נשארה ללא תגובה, והזמינה אותי לעלות לחדרה. שתבינו, הייתי בן 19, ולא ידעתי שאפשר לגור בלי ההורים, שלא בחדר עם עוד 10 גברים, כך שהאירוע בהחלט היה מרגש. חיש מהר בת שבע הורידה חולצה. ההרגשה הייתה מוזרה. אחרי השיאים של דניאלה, החזה של בת שבע היה כמו ללכת לרכבת השדים אחרי שנים של רכבות הרים. אבל זרמתי, מה אכפת לי - אני חייל. זה בסדר, אל תתלהבו זה לא המשיך מעבר לחולצה, אבל זה הספיק לתת לי לחזור לצבא עם תחושה שאני גבר גבר או לפחות יותר גבר ממה שהייתי עד לאותו היום. במהלך השבוע עוד שוחחנו קצת על חיינו האומללים וביום שישי הזמנתי אותה לדירתי לראות את הסרט פורסט גאמפ. כפי שאתם מבינים הייתי חזק אז בסרטים (לעומת היום שהסיבה היחידה לראות סרט עם בחורה, זה כי הזמן היחידי שיש להיפגש הוא בשעה 19:30, והפאבים עדיין סגורים בשעה הזו). כאמור, האירוע הזה מאד ריגש את אמא שלי, שרגילה שהבחורה היחידה שנכנסת לחדר שלי היא העוזרת, והיא השתדלה להבליע את חיוכה כשתמר נכנסה. במניפולציה מהירה הצלחתי, לגרום לזה שהשיחה לא תיארך יותר ממה שחייבים, כי אמא שלי, ברוך השם יכולה לדבר, ואם לא הייתי עוצר את זה , מהר מאד אסתר היקרה הייתה מוציאה ממנה מידע שאם המשטרה הייתה יודעת לאסוף אז לא היינו מגיעים למצב שבו למפכ"ל שלנו קוראים קארדי. שוב נכנסתי עם בת שבע למיטה ושוב היא התחילה ליזום, מעבר לעובדה ששוב הייתי מופתע, כבר התחלתי להבין שמשהו כאן לא ממש בסדר. איך זה שהבחורה רק רוצה לתת, ואני לא ממש רוצה לקחת (קצת מזכיר את היחסים של מפלגת מרצ עם ראשי ממשלה - הם כל כך רוצים להיות בפנים, רק שלא ממש רוצים אותם). ובאותו הרגע קיבלתי החלטה - חייל, חייל, אבל כנראה שזה לא זה. לאחר כמה דקות בת שבע כבר הבינה שהפרצוף היבשושי שלי לא נובע רק מסיפורו העצוב של פורסט גאמפ והיא שאלה אותי מה קרה. "אני לא מרגיש אליך מספיק משיכה", הודעתי לה בכנות מדהימה. זה כמובן הדבר הכי נחמד שאפשר לומר לבחורה, במיוחד שהיא נמצאת אצלך במיטה.

בקיצור, אני אחסוך מכם את הדקות הקרובות, המביכות כל כך שבה בת שבע שאלה את עצמה, איך היא הגיעה למצב כה אומלל שהילד שנמצא מולה חתך אותה במהירות כמו קצב לפני יום העצמאות. לעומתה, המחשבות שלי באותם הרגעים עסקו בעיקר במסר של פורסט גאמפ - מה הם ניסו לומר לנו בסרט הזה- רק לטמבלים יש סיכוי להצליח? בכל מקרה, אני מניח שהאירוע הלא שיגרתי הזה עם בת שבע, נבע מהרגשות שעוד היו לי באותה תקופה לדניאלה מהפרק הקודם, ולכן הרשיתי לעצמי לוותר על הסטאטוס של יוצא עם מישהי ולחזור לסטאטוס של מחכה שכל הטייסים יוקפצו להפציץ את הכור באיראן ואז אולי דניאלה תחזור אלי.

לאחר כמה שנים פגשתי את בת שבע בכנס הרצליה. היא הייתה בתפקיד, אני סתם ביקרתי חברים. בת שבע, קראתי לה -היא בחנה אותי, כמו חרדי שרואה בחורה בפעם הראשונה- כלומר - בהשתהות רבה. "אנחנו מכירים?" היא שאלה. "אני דוד. דוד פרי. יצאנו לפני כמה שנים". "מצטערת" היא אמרה."אני ממש לא זוכרת".

סיכום או מה למדנו מהפרק: לא כל סלט שמגישים לך עם החומוס הוא ראוי לאכילה, ואם אתה כבר מסיים עם בחורה, אז לפחות אל תאמר לה את האמת.