| קריאת התורה שאנו מחדשים השבוע מביאה את סיפור מעשה הבריאה. התורה הפרטיקולארית, הלאומית, פותחת דווקא בפן האוניברסאלי, להזכירנו אולי, שלשם כך היא נועדה: להיות תורת עולם, תורת כל גוים ולא נכס לאומי סגור ומסוגר בתוך ד' אמותיו של מקדשנו הלאומי. "היה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים: והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב וירנו מדרכיו ונלכה בארחתיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם": ישעיהו ב/ב-ג. להזכירנו גם שהיא תורת חיים. מפרשת בראשית ומבריאת האדם נובע עקרון החיים הבסיסי שהוא גם מצע היסוד של כל הבניין החברתי. "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" בראשית א/כח. האדם נברא בצלם ומכאן נובעים שני עקרונות בסיסיים: עקרון השוויון ועקרון אהבת הבריות. "הוא [רבי עקיבא] היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט/ ו): 'בצלם אלקים עשה את האדם'" (אבות ג, יד) או בלשון הלל "מה ששנוא עליך לחברך אל תעשה" שבת לא ע"א. לדעתו של בן עזאי מבריאת האדם בצלם אלוקים נובע גם עקרון שוויון האדם: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט/יח) - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה; בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם [ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו']" (בראשית ה/ו) - זה כלל גדול מזה. ספרא, קדושים, פרשה ז, י. שני ענקים אלה יוצאים מאותה נקודת מוצא של בריאת האדם בצלם כדי לבסס בדרכם את עקרי החשיבה המוסרית: אהבה, ואם תרצו בשפתנו כבוד, ושוויון. כולנו נבראנו בצלם, על כן כולנו שווים. מכאן גם נובע עקרון החיים. הזכות לחיים ואיסור הרצח שנכלל כבר בשבע מצוות בני נוח עוד בטרם מתן תורה. קרי, היותנו נבראים בצלם מטיל עלינו גם את הזכות לשוויון, לחיים, לחרות אך גם את החובה לשמור עליהם. על החיים, על החירות, על השוויון. והמדובר בחובה מהותית. חובת האדם לשמור על חייו ועל חיי הסובבים אותו, לא רק בהימנעות מפגיעה אלא באופן אקטיבי על יד "ונשמרתם לנפשותכם" וגם ע"י אהבת הבריות וכבודם. כבוד זה הוא לא רק נחלת של בני עמך אלא של האדם באשר הוא, גם של אויבך, לאחר מפלת העמונים והמואבים שר העם "הודו לה' כי לעולם חסדו" (דברי הימים ב, כ/כא-כב). ועל כך אמרו חכמים: "... מפני מה לא נאמר כי טוב בהודאה זו ? לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים..." מגילה י ע"ב. נראה שבתקופתנו יש צורך לחזור ולרענן את עקרון החוקתי הנובע מתורתנו הקדושה. נראה שחידוש ביסוסה של תורה על הפן האישי, המשמעותי והרלבנטי לחיי האדם היא זו שיכולה להביא למימוש הנבואה של אחרית הימים. צמצום, הסתגרות וקריאת התורה רק מההיבט הלאומי, מדירה ממנה יסוד חשוב ביותר.
|