"תוכל לחזור על זה שוב?" – היא שאלה בקול יבש מהצד השני של הטלפון.

"כן,בטח...אין בעיה. אין לי שום בעיה לחזור על זה שוב ושוב, לאט, עם מבטא מושלם, כדי שתביני, כדי שכל מילה תחלחל לתוך מוחך ותטביע את מעברי הזיכרון שלך. אני אחזור על זה שוב כדי שכל מילה תשאר במוחך לנצח ותצרוב את תחושת המוסר שלך, את רגש  הצדקנות הזה שאת כל כך אוהבת להתחבא מאחוריו."ואני חוזר על המילים...ללא בעיה...הרי כתבתי את זה על דף כדי שכל מילה תאמר ואני לא אשכח כלום.

 כל מילה נכתבה בכעס עם תוספת של נקמנות. כל מילה מועברת לצד השני של הקו על ידי אלקטרונים שנעים על קרקעית האוקיינוס בכבלי תקשורת שעשויים בטכנולוגיה יפנית חדישה. כל האלקטרונים הכועסים האלה, ממהרים, רצים להיפלט מהצד השני של הקו ולהקיא את מלוא משמעותם אל תוך האוזן אשר צמודה לשפופרת שבצד השני. מדובר בפרוייקט שאני עובד עליו כבר שבוע וחצי בערך, עד כה ללא הצלחה. אבל היום החלטתי להעלות את זה שלב, להסלים את המאבק. 'הסלמה' זו מילה שאני כל כך אוהב לשמוע. זו מילה שמעניקה נופח מאוד משמעותי ודרמטי לכל נושא. מילה עוצמתית אשר מעידה על הבאות.

שלא יהיו לכם טעויות, זה לא שאני לא יוצלח או משהו כזה. חוסר ההצלחה שלי בפרוייקט שלקחתי על עצמי אינו מעיד בשום צורה על יכולותיי וכישוריי, שהרי אתם חייבים להבין, זה לא דבר קל כל כך לגרום לאישה שאוהבת אותך- לעזוב אותך. לא סתם לעזוב אותך אלא ממש לזרוק אותך, לפגוע בך. אני מחפש צעקות, אני מחפש ריבים ומכות. לחזור הביתה ולגלות שהיא עזבה עם כל חפציה והשאירה פתק על המקרר שאומר "אני שונאת אותך" יהיה מצויין. לחזור הביתה ולגלות אותה במיטה עם גבר אחר יהיה באמת הדובדבן שבקצפת, שיא ההשפלה, שיא הכאב...זה מה שאני צריך.

כל מילה נכתבה ברוע עם תוספת של מטרה.

אני מרים את קולי, מזרים עוד כעס לתוך האלקטרונים שלי, מזרז אותם, כאילו נותן להם רשות לפגוע במטרה שלהם הכי חזק שהם יכולים. אלקטרונים שנעים מהר יכולים לעבור דרך רקמות ולפגוע בכימיקלים שנמצאים בתאים במוח. אני מדמיין את אחד האלקטרונים שלי מתרסק לתוך סליל של ד.נ.א. שנמצא באחד התאים שמרכיבים את ההכרה שלה, הורס אותו ומשנה משהו, משהו עמוק שיגרום לה להגיד "די!!" ,משהו שיגרום לה לצעוק "אני שונאת אותך, צא לי מהחיים"....אבל כלום, מהצד השני של הקו אני שומע רק "אהה" מנומס שמודיע לי שהיא עדיין שם. עדיין מקשיבה למילים שלי. עדיין סופגת את האלקטרונים הכועסים שמתנפצים לה בתוך המוח. "אהה" שמראה שהיא לא הניחה את השפופרת על השולחן בזמן שהיא עושה גבות או מגלחת את הרגליים. "אהה" יבש וחסר משמעות, יבש כמו המדבר של ראג'סטאן.  

 האלקטרונים שלי מתוסכלים. אני מוסיף קללות ושולח אותם עם אלקטרונים חדשים. כשזה לא עוזר אני אפילו מוסיף סאונד אפקט של יריקה שנושאת איתה מאה אחוז בוז טהור תוצרת בית. בוז שחף מיומרות, בוז שנישא מעבר לכל הטכנולוגיה היפנית הזו שכרגע לא עוזרת לי בגרוש. 'שימותו כל היפנים בעולם' אני חושב לעצמי.

כל מילה נכתבה בכוונה תחילה עם תוספת של הגשמה עצמית.

למה זה כל כך קשה לגרום למישהי לשנוא אותך?- לגרום למישהי לכעוס עליך בכל משאת נפשה עד שהיא תרגיש שהיא רוצה להקיא אותך מחייה. תמיד הייתי בטוח שזה הדבר הכי קל בעולם ושזה די קורה מעצמו רוב הזמן. אבל זה מצב העיניינים רק כשאתה לא מעוניין שזה יקרה. כשאתה מחפש את הכעס והשנאה כמו שאני מחפש אותם, הם מתרחקים ממך. אני כמעט יכול לראות אותם, את 'כעס' ואת 'שנאה', מפנים כתף בחוסר עניין והולכים הרחק ממני. אני קורא להם לחזור, אני צועק עליהם ומקלל אותם אך הם ממשיכים באותו הקצב, מתרחקים מהאזור שלי במוח שאחראי על הרגש. אותו חלק במוח שאצלי כל כך רקוב וריקני, עמוס בכל הרגשות מהסוג הלא נכון. במידה ותוך כדי קריאת מילים אלו עדיין לא הבנתם, תרשו לי להזהיר אתכם: זה לא נושא קל לעיכול. מדובר בתהליך של לימוד. לימוד קבלת הרע, אבל לא מהסוג הצדקני והמגעיל של קבלת הטוב עם הרע  כי אחד הם אלא קבלת הרע בלבד על כל הדרו וטוהרו. מדובר בתהליך של חיטוט וחיפוש אחר החלק העלוב והשפל שבקליפה הריקנית הזו שנקראת אנושיות. היא מכחכחת בגרונה בצד השני של הקו. אני ממשיך לדקלם את המילים שהופכות לאלקטרונים שהופכים שוב למילים בצד השני. אני משתדל להיות כמה שיותר מגעיל אליה. מזה הרבה זמן שלא הייתי צריך להיות עד כדי כך מגעיל. בדרך כלל אני משיג את המטרה שלי די מהר אבל ברור שכאן אנחנו מתעסקים עם אישה שהיא אגוז קשה לפיצוח. אגוז שיאתגר אפילו את גדולי הסנאים שביערות נורבגיה. אני בדרך כלל עושה שימוש די זהיר בארסנל הכלים שעומד לרשותי כדי לגרום למישהי לכעוס עליי, לשנוא אותי באמת, לרצות לפגוע בי. כשכל ניסיונותיך נכשלים, צריך להתחיל תהליך של מחקר ופיתוח מואץ על מנת למצוא נשק סודי שיכריע את המערכה, פרוייקט מנהטן האישי שלי.

כל מילה נכתבה מתוך חיפוש עם תוספת של התמכרות.

חשוב שתדעו שאני לא נמצא כאן כדי להגשים את החזון האישי שלי או כדי לנסות ולתרום משהו לחברה האנושית. אני לא נמצא כאן כדי למצוא משמעות או תשובות. אני לא נמצא כאן כדי להגשים אידיאל או להגיע לנירוונה. אני כאן כדי למצוא כעס ושנאה, מתח וחרדות. אני כאן כדי למצוא את סוג הדברים שאנשים מתרחקים ממנו כמו ממגיפה, סוג הדברים שגורמים לצרבת ומסתיימים באולקוס. סוג הדברים שמצריכים וואליום עם הרבה אלכוהול. מה שאני מנסה להגיד זה שאם עדיין לא קבעתם תור לרופא – אתם לא מרוכזים!

כל מילה נכתבה מתוך הצורך להתבזות.

"טוב, תשמע מותק" – היא קוטעת את האלקטרונים שלי באמצע הפסקה הרביעית – "אני ממש חייבת לרוץ, בסדר?, אני מבטיחה שהכל יהיה בסדר כשאני אחזור לארץ. טוב מותק?, אני אראה אותך עוד שבועיים. אוהבת, נשיקות." – והיא מנתקת. בשקט שנשאר, דרך השפופרת שעדיין צמודה לי לאוזן, אני שומע את האלקטרונים שלי עוצרים. ללא מטרה, הם מאבדים את כל האינרציה בבת אחת, מתיישבים באמצע הטכנולוגיה היפנית החדישה וממתינים שמישהו אחר יכניס בהם משמעות. אני מניח את השפופרת על כנה, נעמד ומעיף מבט אל דף הנייר שנמצא בידי. אני קורא את השורות ואת מה שביניהם; מתרכז בקפלים ומשיכות העט. אני מקפל את הדף ומניח על השולחן. "אוהבת, נשיקות." - המילים האחרונות שלה שוב מהדהדות בראשי. "אוהבת.....נשיקות"....אוהבת??, האם היא לא הקשיבה לכל מה שאמרתי?, האם אף אחד מהאלקטרונים שלי לא פגע במטרה?  כנראה שאני אצטרך להסלים את המאבק. 'הסלמה' זו מילה שאני כל כך אוהב לשמוע. אחריה כל מילה מיותרת.