כותרות TheMarker >
    ';

    טעימות

    בלוג זה עוסק בתחום הקולינארי, סיפורים אישיים, ביקורת מסעדות ואירועים בהם נכחתי.

    ארכיון

    פטריות או לא להיות- חוויות אישיות

    20 תגובות   יום שישי , 16/10/09, 16:45

    אני לא טיפוס של שינויים. זה לא שאינני מסתגל אליהם, פשוט לא אוהב ש"מאלצים" אותי בכל פעם מחדש לגבש את דעתי על השינוי ולבחון את שהוא טומן בחובו. שני השינויים היחידים שלמדתי לקבל בהבנה יחסית עם השנים, הם עונות השנה ונדידת מחלפות ראשי לעבר חזי. בתוך אלו, חיבה יתרה ומובנת אני שומר לעונת החורף הקרבה ובאה עלינו לטובה. עונת החורף היא הנאה צרופה בעיני, בעיקר אם היא מבטיחה כמויות גשם יפות ופריחת פרחי בצל ופקעת המפקיעים את קרקע הקיץ הנוקשה.

    מעולם לא המתנתי להכרזת חזאי ישראל על פרוץ היורה לשלוות הסתיו שלנו, מבחינתי טיפות הגשם הראשונות שמטופפות על חלון ביתי הן סימן מובהק להגעת החורף לארצנו. כך בעוד הימים מתקצרים והולכים ומזג האוויר בלילות מתקרר שמחתי גוברת בד בבד עם זיכרונות ילדות טובים המציפים אותי.

    אחד מאותם זיכרונות ראשוניים שעולים בראשי עם ריח גשם ראשון והאדמה הלחה שהוא מותיר אחריו, הוא בילוי שבת בחיק משפחתי העוסקת בליקוט פטריית המאכל – אורנייה (איטלקית-Porcino, אנגלית – Boletus, פולנית – Maślak ziarnisty).

    עד לפני שנים לא רבות, מחציתו של חודש דצמבר (בהנחה שכבר היו ימים קרים דיים) סימלה עבורי קימה מוקדמת בשבת, התארגנות ויציאה ללקט פטריות מסוג אורנייה ביערות האורן בהמשכו של כביש האלונים שאחרי ראש העין הלוא הוא כביש 444. פעם היה זה כביש חד מסלולי לכל כיוון שבצידיו עמדה שדרת אלונים עתיקים, שדות בור רחבי ידיים, שרידי קבר שיח' ישנים ויערות אורן ששתלה קק"ל עד לצומת גבעת כ"ח.

    ההתארגנות לבילוי משפחתי שכזה כללה הכנתם של נעליים נוחות להליכה בבוץ, בגדים חמים (לעיתים ווסטים שאימי סרגה במו ידיה), אולרים, סל נצרים ומספר שקיות למקרה שיתמזל מזלנו מעל למשוער, תפוזים, מצלמה והרבה מצב רוח טוב.



    פטריות האורנייה הן פטריות הגדלות ביערות עצי אורן ממש בסמוך לעצים, בקבוצות בדרך כלל (יערות אורן צעירים מבטיחים יבול רב יותר). את הפטרייה מאפיינת רגל שמנה צהובה וכובע שבצידו העליון צבעו חום ומרקמו חלקלק משל היה סלע רטוב. השמחה הגדולה ביותר טמונה במציאת הפטרייה הראשונה. מצאת אחת – מצאת את חברותיה והרי לך סל נצרים מלא כל טוב.

    מספר מנהגים נקשרו אצלנו לאיסוף הפטריות, מנהג אחד הוא צעידה שקטה בעת חיפוש הפטריות כאילו חשש למנוסתן הפתאומית מרחף מעל ראשינו, השני הוא קריאות צהלה אדירות בעת מציאת מצבור והשלישי הוא הליכה איטית מאוד שכן קל מאוד להתבלבל בין סלע לח מכוסה אדמה ובין אורנייה.



    הוריי הזהירו אותי תמיד שבעת ליקוט הפטריות יש לחתוך אותן במחצית הרגל וזאת על מנת שיוותר חומר לצמיחה מחודשת בשבועות הבאים או בחורף הבא. עשיתי כמצוותם של מי שניסיונם רב השנים בפולין ובארץ דיבר. במחצית הדרך בטיפוס למעבה היער, תמיד היינו עוצרים, מתיישבים על סלעים, מקלפים תפוז ונהנים מהפריחה הנהדרת של נרקיסים, רקפות, כלניות, חצב בן יקינטון, אירוס ארצישראלי, לוף ותלתן ארגמני ממנו אימי הייתה מכינה לעיתים זר לראשה של אחותי.

    פעמים היו מתלווים אלינו חבריהם של הורי שהיו מיומנים לא פחות בזיהוי האורניות החמקמקות, או שכך לפחות חשבו. באחד מימי השבת, לא עמדתי בפני שברון ליבה של אלה (ה'לקה) שהצטרפה אלינו ולא עלה בידה למצוא זכר אפילו לפטרייה אחת. בעודה מתבוססת באדמת היער, ממש לפני החזרה בבושת פנים לרכב "מצאה" פטרייה גדולה ששתלתי. צעקות "אפילו עיוור היה רואה את הפטריה הזו" הפילו את כולנו מצחוק אבל הצליחו לשפר את מצב רוחה על אף הגילוי הפיקטיבי.

    היו שבתות שהיינו חוזרים בידיים ריקות לשמחתה של סבתי שלא הייתה צריכה לעמול על ניקוי הפטריות בטרם אימי תהפוך אותם לתבשיל, חביתה או לפטריות תחמיץ אם עלה בידינו למצוא צבר פטריות ממש קטנות.

    בנקודה זו עלי לציין כי בעוד החוויה שבאיסוף הפטריות מדהימה ומגבשת את המשפחה. אכילתן אינה זהה כלל ועיקר לאותו צבר רגשות שכן המרקם הטרי אליו, בניגוד להוריי, מעולם לא התרגלתי דומה דמיון רב מדי לאכילת חילזון טרי ועסיסי.

     


    הזיכרונות הללו הופכים רחוקים יותר עם השנים. הפעם האחרונה שבה הלכתי ללקט פטריות ביער הייתה עם אימי לפני כ-4 שנים. נאלצנו להרחיק עד נאות קדומים שכן הכביש הפסטוראלי אותו הזכרתי הפך לאוטוסטראדה אותה חוצה היום כביש חוצה ישראל (אני עוד זוכר את מאהליי המחאה שקמו בצד הכביש עם התברר הכוונות להקים את חוצה ישראל בתוואי זה), חלק מהיער הופקר והופקע לטובת היישוב הדתי אלעד, על חלק אחר יושבים קרוואנים ששימשו כניסיון כושל ליישב עולי ברה"מ לשעבר יחד עם עולי אתיופיה ומאוחר יותר כמרכז גמילה והפטריות כמו שהגיעו כך נעלמו.


     


    כשהגענו בסביבות השעה 10:00 ליער הרחוק, עולי ברה"מ לשעבר הידועים באהבתם לטבע ותוצריו, הותירו לנו רק בורות קטנים באדמה, זכר לאורניות שגדלו שם ונקטפו על רגליהן השלמות, ולצידם נותר הרבה מאוד זבל בדמות שקיות, פחיות בירה ובקבוקי וודקה.

    למזלי הרב, תמונות יש לרוב כך שתמיד אוכל להיזכר באותן שבתות קסומות, נעליים מלאות בוץ טרי וסלים מלאי פטריות שרק חיכו לבואנו באותם יערות בתוליים וצעירים שכמונו גם הם הזקינו עם השנים.

    שלכם,
    קובי - Kubush

     

    הפוסט לקוח מתוך הבלוג שלי טעימות
    דרג את התוכן:

      תגובות (20)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/11/12 09:05:
      אנחנו היינו מנקים את הפטריות ביער ומחזירים אליו את נבגי הפטריה, לליקוט המוצלח של השנה הבאה. בשנים האחרונות לקחנו את הילדים, אבל כבר לא הצלחנו למצוא כלום.
        20/10/09 08:42:


      הי,

      אומרים שספר טוב הוא מראה לנפשו של הקורא בו... כך גם הסיפור שלך, החזיר אותי לטיולי ליקוט אורניות עם המורה שושנה ויותר מאוחר עם ילדי שלי באזור צור הדסה... יופי של כתיבה !

      נורית

        18/10/09 20:46:

      אמנם לא עסקתי בשום שלב בחיי בליקוט פטריות, הליקוט היחיד שלי הוא מהקופסה... :-)

      אך נהניתי מאוד מן הפוסט הזה, שהעביר תיאורים חיים, כמעט כאילו הייתי שם אתך.

        18/10/09 10:28:

      הוצפתי זכרונות ילדות מאי-שם הרחוקה...
        18/10/09 10:07:
      מרתק ומסקרן. נהנתי לקרוא!!

        17/10/09 14:26:

      חוויות ילדות :)
        17/10/09 09:29:

      צטט: leagat 2009-10-16 17:44:19


      לרגע זה

      זה יענה

       

      http://www.youtube.com/watch?v=0Cfw80Fj850

       

      שבת ברוכה

      לאה

       

       

      האווירה הפסטורלית

      והגעגוע

      עולים מן הסיפור היפה הזה

       

      "לכבוש את הקרקע" זו היתה סיסמתו של החלוץ בא"י

      ועד עתה איננו חדלים

      אם במטע

      אם בכבישים

      "הארץ הנבנית"

      אלו הסיסמאות החרוטות על דגלנו

       

       תודה ושבש

      לאה

       

        17/10/09 09:12:

      צטט: taltalbo 2009-10-16 17:30:17


      אני בעד הפוסט שלך

      אחלה פוסט

       

      איכשהו המילה פטריות תמיד נקשרת אצלי עם המילה-הזיה

       

      הלוואי שמה שקרה ל"יער שלי" עם השנים היה רק הזיה

        17/10/09 08:59:

      פוסט נפלא..אהבתי את הטיול בשדות.

      אצלינו זה היה דומה , בשוטטות בשדה

      צבעונים בעונה שלקראת החורף..

      והיום אין כמעט זכה לשדות שכאלה.

      יום נפלא לך חבר..

        17/10/09 08:19:


      מאד מהנה לקרוא אותך.

      * ותודה,

      רותי.

        17/10/09 07:00:
      פוסט משובח,תודה שבת שלום
        17/10/09 03:08:

      זוכרת איך הייתי מחדדת את החושים

      וריחן האופייני היה ממלא את אפי.

       

      את החביתות שהיינו מכינים, כל ילדי הקיבוץ,

      עם מלא בצל ופלפל גרוס,

      כדי לחפות על הטעם החזק של האורניות

       

       

      הזכרת לי עכשיו

      ימי ילדות שלא נשכחים

       

      תודה!

        17/10/09 02:34:
      יופי של פוסט...עכשיו מחכים שהגשם יבוא כדי שיצוצו שוב אורניות. במשך שנים, אחת מחברותי דואגת להוציא אותנו לקטיף אורניות בשבתות לאחר שיורד גשם במשך כמה ימים קודם לכן. אנחנו נוהגים ללקט אותן ביער חורשים, לא רחוק מהמקום בו אתה נהגת ללקטן. והההתנהגות בשטח היא בדיוק כפי שתארת :)
        17/10/09 00:24:

       מגה אנימציות - פרחים להורדה  
        16/10/09 22:18:

      על סמל התיאור הזה עושה רושם שעברנו את אותה חוויית ילדות בדיוק!

      כיף

       

        16/10/09 17:46:


      טיול עם קובוש

      חוויה

        16/10/09 17:44:


      לרגע זה

      זה יענה

       

      http://www.youtube.com/watch?v=0Cfw80Fj850

       

      שבת ברוכה

      לאה

        16/10/09 17:31:
      פירוט חוויות אישיות מהנה, תודה קובוש.
        16/10/09 17:30:


      אני בעד הפוסט שלך

      אחלה פוסט

       

      איכשהו המילה פטריות תמיד נקשרת אצלי עם המילה-הזיה

        16/10/09 17:28:


      WOW !!!!

      איזה פוסט משובח!!!

          *