בא לי להגיד כמה דברים טובים עלינו. ראשית, כולנו כאן, בארץ האהובה והקשה שלנו. כאן נולדנו וכאן אנו חיים וכאן גם נחיה, עד כמה שזה תלוי בנו, בבריאות ובטוב. 

זכות מיוחדת נפלה בחלקנו, כי גדלנו במקום מרוחק ומגובש; ואף כי חיינו בכפרים שונים, גוש תל-מונד היה לנו כמו כפר אחד גדול. מי שגדל בעיר, או אפילו בשכונה לא מבודדת, לא זכה למתנה הזאת – מתנת הביחד. הגורל המשותף, הזיכרונות המשותפים. הרי זה כמו לגדול במשפחה רחבה ואוהבת.

זו מתנה גדולה שהיום אני יודעת להעריך אותה יותר ויותר.

רק לפני שבועות אחדים אמרתי לחברתי תרצה, שאותה אני מכירה ואוהבת כבר יותר מ-70 שנה, שאני מרחמת על הילדים שהוריהם מלמדים אותם בבית, כי נמנעת מהם החברותא הזאת שיש לנו. מה הם יזכרו מימי הלימודים שלהם, כשיגדלו וייצאו אל החיים ומה ומי יהיה להם להתרפק עליו, כשיוסיפו שנים, כמונו?

אנחנו  זוכרים הרבה דברים טובים וגם דברים פחות נעימים. לזה קוראים נוסטלגיה והיא מתעצמת עם השנים ומקבלת טעם מיוחד.

בכיתה א' התחלנו 54 ילדים. כל אחד מאתנו הגיע עם החברים שלו – ילדי הגן של הכפר. מהר מאוד התחברנו ונעשינו קבוצה מגובשת ותחרותית – כל אחד היה קנאי לכפרו. אנחנו היינו בני שש, דוד המורה היה זקן בן ארבעים.

נכנסנו לכיתה ודוד גולובוביץ', שליווה אותנו אחר כך חמש שנים תמימות, לימד אותנו שיר – "שמש שמש בשמים, הב לי אור, שמשי הב אור"... את המלים הוא כתב על הלוח בכתב היד היפה שלו, אבל אילו נכנס לכיתה שלנו מפקח מטעם משרד החינוך וראה איך התנהלו השיעורים של המורה דוד, מכיתה א' עד סוף כתה ה', הוא היה מתפלץ ומבטיח להורים ששום דבר לא ייצא מאתנו וכולנו נהיה לא מפותחים בעליל. 

ואולי כדאי להסיק מכך שהשקעה מסיבית בפינוק היא שגיאה חינוכית.

שיער ארוך היה רק לבנות ועגילים היו רק לעולות חדשות ולסבתא של רינה פיקרסקי. הלכנו לצרכנייה עם דלי ועם בקבוקים ריקים ושקיות-בד, שאמא תפרה משקים של סוכר, כדי לקנות שמן וחומץ ומלח וסוכר ואורז ואם לא הבאת כלי, לא יכולת לקנות.

אני זוכרת כמה קיוויתי שיהיה להוריי די כסף, כדי לקנות דלי אמייל לבן, כמו של עשירים, שאוכל לקחת אותו לקניות בצרכנייה ולא אצטרך ללכת עם הדלי האפור, הפשוט.

מוזר מאוד: תנו לי עכשו דלי אמייל לבן – ולא אדע מה לעשות בו...

כשהיינו ילדים לא היתה שום התחבטות מה לקנות לנו במתנה. גופייה או זוג תחתונים חדשים היו מתנה ממש מוצלחת. לבר-מצווה קיבלנו, אם היו דודים נדיבים או מספיק כסף בבית – שעון, או עט נובע, כדי שישרתו אותנו כל החיים. דרך אגב, איפה העט והשעון האלה היום?

נסיעה ארוכה היתה נסיעה לתל-אביב באוטובוס של שמוליק או של ירושלמי.

על חו"ל אפילו לא חלמנו. מי בכלל רצה לנסוע בהתנדבות לגולה?

לימי הולדת היינו מביאים במתנה ספר משומש, שכבר קראנו ולא רצינו לשוב ולקרוא בו עוד. לי נשארה עד היום מתנה נהדרת שקיבלתי מתרצה – חצי מחברת עטופה בנייר-אריזה אדום, שכבר דהה, ובה ציורים של ליצנים וחסידות, שתרצה ציירה וצבעה.

יש להודות שזו מתנה בת-קיימא, מתנה של ממש. עובדה, היא עוד איתי ואפילו הבאתי אותה. הנה היא, יחד עם ספרי הזיכרונות. יש דברים שלא זורקים אף פעם.

הפגישה הבאה התקיימה בשנת 2004 כאן, במרכז התיעוד המקסים הזה, כשמלאו לנו 70 שנה. יהודה צחורי קרא את השמות שלנו מתוך יומן הכיתה ןהסתבר כי חברים רבים מדי חסרים לנו: בני נוטמן, נירה שפינר, זיוה כספי, רינה זלצהנדלר, רוחלה גולוביצקי, אליק ברלין, צביקה בטקו, עוזי בן-צבי, משה רייכנשטיין, אמנון הלבני, יגאל מקובר. הם איתנו. אנחנו לא שוכחים.

אחרי שכולם הלכו, ישב איתי אבא מתחת לעץ התות ואמר: "לא רציתי להתערב ולהפריע לכם, אבל רק תדעי לך, שלמנגינות ולמלים של השירים האלה דהרו הקוזאקים של בודיוני ושחטו את יהודי אוקראינה. לי זה נשמע כמו שירי תהילה להיטלר ואני לא רוצה לשמוע את השירים האלה בחצר שלנו."

מאז אני מוכנה להצטרף, בשירת רבים, מקסימום עם השירים של אסירי הגולאגים. שירי הקוזקים אצלי הם מחוץ לתחום.

לפני כחודשיים חזרנו ראובן ואני מטיול שורשים לאוקראינה. אוקראינה היא בית קברות אחד גדול של יהודים, מגזירות ת'"ח ות"ת ועד פטלורה, עוד קוזאק גיבור. הגיבור הלאומי הנערץ של אוקראינה הוא עד היום רב-הטבחים הקוזאק חמלניצקי. יש פסל גדול של צורר היהודים הזה בכיכר המרכזית של עיר הבירה קייב, רוכב על סוס אביר ובידו חרב ארוכה וחדה. ממש גיבור גדול.

רק שם, בערבות אוקראינה, אתה מבין פתאום איזה מזל יש לנו: יש לנו מדינה שלנו ואליה אנחנו יכולים לחזור מהמקומות הנוראים האלה. כשחזרנו משם, בא לי לנשק את עפר הארץ.  

אנחנו בני מזל. יש לנו בית ויש לנו מדינה. נשתדל להעביר הלאה, לדורות הבאים שלנו, את ערכו של הנכס הזה. כך נשמור על עצמנו ועל ביתנו וילדינו לתמיד.

אני חוזרת ומאחלת לכולנו שניפגש כאן ליום-ההולדת ה-80 שלנו בשמחה, בבריאות טובה ובבהירות המחשבה.

במחשבה שנייה, אולי כדאי להקדים קצת? תמיד הייתי דיסלקטית בחשבון, אז אני לא רוצה לערוך כאן חשבונות, כמה פגישות עוד נכונו לנו עד גיל מאה.

אז בינתיים, נא לא לשכוח!