כשהייתי בת 25 יצאתי עם אחד בן 50, ידוען.. לא חשוב. נקרא לו "רייש".
כן.. לשאלתך.. אותו דבר.. רק טוסיק מדובלל, קמטים, ושתי שערות מיותרות מציצות מכל אוזן. ישבנו בארוחות ערב עם כל מיני הוז אנד הוז, היה שם שריפס ותערובת ירוקות עם אגוזים מסוכרים וחתיכות אגס, מקטרות למיניהן, וכמה מרצים שלי. ריכלו על כל מיני משפחות וגירושין ומיונים (החלף לאות שביעית). חייכתי כמבינה אך לא הבנתי כלום. לא סלבס, לא פוליטיקה. כנראה שהייתי די מושכת. פדיחה. כולם חשבו שאני בת זוג של המרצה שלי.. צעיר מההוא המדובלל בחמש שנים ונראה פי מיליון ממנו, אבל גם.. חטיאר (אבן שן, רייח פה, ג'ינס ענתיקה, נעלי שפיץ) וחוץ מזה היה של חברה שלי...
בת 25 עם בן 50.. פחחחחח... היום ממרומי 36 התחרות קשה.. אם לא הפוש-אפ ודאי יידמה את הזוג לשתי שקיות שוקו (איפ יו נו וואט אי מין) .. או שלא.. ולחשוב על כך שהוא היום בן 61..
בכל מקרה בכלל רציתי לדבר על ריבוי מציאויות.
ערב אחד ישבנו באיזה בר מעוצב שנכנסים אליו רק מתוך דלת אחת. שתקנו. דיברנו. שתינו (דיאט קולה.. מכורה למשקה..) ולידנו ישב איש זקן.. הזקנים האלה עם הג'ינס המיושן ישבו בכל מקום.. "רייש" אמר לי שהוא במאי ידוע מאיזו תחנה בכבלים. הרמתי גבותיי בהתעניינות וחשבתי שזה יכול להיות נחמד לעבוד שם בערוץ ההוא. למעשה, בדיוק באותו שנייה זה הפך להיות החלום שלי ולכן החלטתי לזכור אותו את הבמאי ההוא. רייש קשקש איתו ואני הקשבתי להמהומים ולחלום. דמיינתי איך אני מתהלכת לי בתוך הפקות, לבושה לעילא ואיך השם שלי מופיע בכתוביות. הצלילים התערבלו, הדיאט קולה עלה לי לראש עד ששמעתי את הצליל של השבתת הטלויזיה החינוכית.. מן טוווווווווווווווו ארוך ומצאתי את עצמי בקיוביק ליד עוד עשרה מתכנתים (כי עבדתי בהייטק). לארוחת צהריים ירדנו לבורקס ליד צומת כדורי ושם הוא עמד. קירנף בורקסים. מלא פירורים הצטברו לו בשתי קצוות הפה. חתיכות חתיכות לבנות של קצף ובצק פילו מחורר. הוא חירחר. כבר לא הייתי רעבה. מצאתי איזה גור שחור של חתולים והלכתי ללטף אותו. הבמאי המחרחר הביט בי, סגר את השאריות בשקית והלך משם.
עבר לו עוד יום, עם רייש זה נגמר. פשוט החלטתי לשאול את עצמי מה אני עושה איתו (כן, בלונדיניות לפעמים שואלות שאלות). וחוץ מזה אמרתי לו שמשהו עובר עליי לאחרונה, איבדתי את התיאבון וכאלה. לקחתי מונית היישר למפתן שלי. ונגעלתי מכל הדבלול הזה ושילך כבר לשיננית לעזאזל (ואולי זה היה תותבות?)
אבל אז בערב פגשתי אותו.. את הבמאי הידוע. באיזה קיוסק תל אביבי. אני קניתי איב סן לורן מנטול והוא קנה סוכריות קמח וקרטיב לימון. היה לו שטר של מאה ולמוכר לא היה עודף מדויק. אז הבמאי ויתר וחייך "תשמור ט'זה טז'יפ" והתיז כמה יריקות מהרווח הקידמי שבלסת העליונה. אני שילמתי במדויק ורדפתי אחריו עד שסינן שריקה חדה (גם היא כמו של פעם) כדי לתפוס מונית.
למחרת לקחתי יום של מחלה ("המיגרנות" חזרו) כדי לקנות לי דיסק של שילה צ'נדרה בבית האופרה, קניתי גם שייק ביטבתה וקפצתי לים. חזרתי רגועה, עם מחשבות איטיות של איך זה לעבוד בערוץ ההוא שבכבלים, הלכתי לי בבן יהודה ולא פגשתי שום גור של חתולים, אז החלטתי לחצות ממנדלי מו"ס ופתאום הוא הופיע מולי, הבמאי, מחזיק יד של מישהי, בגילו, ג'ינג'ית, משקפיים, אולי אשתו.
ואז .. זה תפס אותי. לפת את התודעה שלי. החליף את המחשבות שלי כולן, חתול יילל שם. ממטרות השפריצו. לעסתי את המסטיק בטירוף, נשכתי את החך (איזה עצבים זה לנשוך את החך כשלועסים מסטיק), אבל זה היה חזק ממני, הדבר הזה, פתאום הבנתי....
אם חושבים על משהו הרבה - הרבה - הרבה אז הוא מתרחש! אח"כ שאלתי את עצמי האם כל הזמן הוא שם, הבמאי הזה, היכן שלא אלך, הוא פשוט נמצא, ואני צריכה לעשות דבר אחד פשוט - רק להרים את הראש ולהסתכל. ולדבר איתו. בערב קראתי על יקומים מקבילים ועל תאוריית ריבוי המציאויות ונזכרתי בכל הדה ז'ה ווואים שלי. ומה אם יש כמה יקומים. ופשוט צריך לבחור?
ואם כבר - אז מה לגבי אהבה? (כן עוד פעם אוף המילה ההיא) אולי האיש שאני רוצה לאהוב פשוט חולף מולי בכל שנייה נתונה ואני.. אני צריכה רק להיישיר מבט ולהגיד כן . בוא.
אשתדל לחזור בגיל 37 לדווח אם זה נכון. ..
|