| עבר כמעט שבוע מאז שפתחתי את הבלוג באנגלית. אני כל כך נהנת מלכתוב בשתי השפות ולקבל מחמאות על הכתיבה שלי. (בהמשך לפוסט על בטחון, אחד הדברים שמהילדות הייתי בטוחה לא קיים בסל הכשרונות שלי, היה כתיבה)
אז תודה, אני שמחה שאתם נהנים לקרוא אותי.
מי שעקב אחרי בפייסבוק ובטוויטר, יודע שעוברים עלי כמה ימים לא קלים (במיוחד). באופן קבוע יש לי כאבים ברגליים (ברכיים, ירכיים וכפות הרגלים ומה שבדרך..) ובידיים (אצבעות, מפרק כף היד, מרפקים וכתפיים).
כפי שכבר כתבתי בעבר, מילת הקסם (עבורי) היא איזון. אני מנסה כל הזמן ללמוד איך לאזן את עצמי, להבין את המינונים של פעולות פשוטות במשך היום.
בשבועיים האחרונים באמת הרגשתי שאני עושה דברים נכון. או לפחות לא מגזימה. אני עושה התעמלות ומתיחות כל היום אבל גם נחה כמות משמעותית מהיום.
חשבתי שיחסית הבנתי מה אסור לי לעשות ומה כן.
ואז, לפני יומיים, כשסוף סוף חזר לי המצב רוח ללמוד ולהתעדכן בעולם הSEO, שוב קרסתי.
יותר נכון הגוף קרס ולקח איתו את הנפש.
במשך היום (ה') החמיר לאט לאט מצב הברכיים עד שבאמת היה לי קשה לעמוד. אחרי שאספתי את תומר מהרכבת המצב המשיך להדרדר והכאבים בכל הגפיים נהיו בלתי נסבלים. להרים כוס זכוכית חצי מלאה היה לי ממש כבד. לקום מהספה היה אתגר. התווסף אליהם "תענוג" העור הרגיש: כל מגע בעור לא נעים וכואב. גם מגע שלי עם עצמי, גם הזנב של החתול והכי גרוע, גם כשתומר נגע בי. שום תנוחה לא הקלה על הכאב
לא הצלחתי לחשוב על שום דבר אחר. הכאב היה כל כך מפושט וכה חזק שאחרי שעתיים+ שהצלחתי להשאיר את ההתמודדות עם הכאב בפנים, פרצתי בבכי תמרורים.
זה היה מאוד דומה למצב שבו הייתי כשאושפזתי ל8 ימים. אושפזתי כשעוד לא אבחנו פיברו ודאגו שיש לי דלקת פרקים. הרגשתי כל כך חסרת אונים.
אני יודעת שגם תומר הרגיש חסר אונים. מסאג' כבר לא יכולתי לקבל בגלל העור. בגלל בחילה שיש לי השבוע גם לא רציתי אוכל או משקה. הוא ביקש שאני רק אגיד אם יש משהו שהוא יכול לעזור לי איתו.
בגלל שבעצמי לא ידעתי איך לעזור לעצמי, לא היתה לי תשובה.
עשינו מקלחת כי המים החמים קצת מקלים באותו רגע וגם הייתי צריכה משהו כדי לעזור לי להפסיק לבכות.
גם בדרך למקלחת בכיתי כי תומר היה צריך לעזור להוריד את החולצה. זה הזכיר לי את האשפוז כשאימי עזרה לי להתפשט, להתקלח ולהתלבש.
אחרי המקלחת חזרתי קצת ל"שירה שצוחקת על הפיברו'". אמרתי לתומר שאני חשה את התסכול שלו (שהוא לא יכול לעזור לי), בקצה הזרת הקטנה. כל שאר הגוף זה הכאבים והתסכול שלי.
חלק גדול מהתסכול שלי נבע מזה שבאמת אני לא יודעת מה גרם להתפרצות הזאת. אני כל כך מנסה להיות ילדת פיברו טובה ולאזן, ואיכשהו, כנראה שלגוף שלי לא אכפת מהנסיונות שלי.
עכשיו 7 בבוקר (התחלתי ב6 + לכתוב). אני יודעת שזה הסיכוי האחרון שלי לכתוב היום כי ככול ששעת ההתעוררות מתרחקת המצב רק מחמיר.
היין של ארוחת הערב אתמול אפשר לי להתנתק חלקית לזמן מוקצב מהתסכול והכאבים. הבוקר כבר חזרתי לעצמי הכואבת
שיהיה לכולנו שבוע קל!
אם אתם מכירים מישהו עם פיברו' אשמח אם תשלחו אותם לקרוא את הבלוג שלי. זה עוזר לדעת שאת לא לבד.
מי שמעוניין להבין באמת איך החיים עם פיברו' או מחלות "בלתי נראות" אחרות מוזמן לקרוא סיפור כאן בקישור שנקרא The Spoon Theory. לדעתי היא מתארת שם בצורה מאוד חזקה את החיים המאתגרים האלה. |