כותרות TheMarker >
    ';

    זכויות הגבר בישראל

    מדינת ישראל נשלטת ע"י דיקטטורה פמיניסטית. ארגוני הנשים שולטים במדינה באופן מוחלט בכל תחומי החיים ומכתיבים כל דבר בכוח, בצנזורה כבדה, סתימת פיות ושטיפות מוח המוניות דרך אמצעי התקשורת.

    ארכיון

    עמנואל רוזן בשרות הפמיניסטיות הקיצוניות

    0 תגובות   יום שבת, 17/10/09, 11:51

    לפני מספר שנים שודרה בתוכנית הטלוויזיה "זה הזמן" של עמנואל רוזן בערוץ 10, כתבה מגמתית, חד-סיטרית ושערורייתית שכולה בנויה מסילוף נתונים, שקרים וטיעונים של צד אחד בלבד (ואשר שודרה בזמן אמת באתר ואללה). התוכנית עסקה בתיאוריה בשם תסמונת הניכור-ההורי (PAS) שפיתח מומחה אמריקני מצליח בשם ריצ'ארד גרדנר אשר מסבירה כיצד לעיתים רבות במסגרת סיכסוך גירושין, הורה המקבל משמורת על הילדים (לרוב האישה) מסית את הילדים נגד ההורה השני, כולל ובמיוחד תוך כדי המצאת סיפורי התעללות פיזית ומינית שלא היו ולא נבראו. לפני מה שהוצג בתכנית כאילו מדובר בתיאוריה "שקרית" ש"הומצאה" כדי לצדד בגברים אלימים, פדופילים ומתעללים. כאילו לא מספיקה השליטה המוחלטת שיש לפמיניסטיות באמצעי התקשורת, ההתגייסות הבוטה והגועלית הזאת של עמנואל רוזן באה כדי לסייע לפמיניסטיות במלחמה וב"מאבק" שלהן נגד אבות גרושים המנותקים ונקרעים מילדיהם ונגד שינוי חוק חזקת הגיל הרך שמאפשר זאת.

    תגובת מטה המאבק למען האב הגרוש

    הכתבה ניסתה לתאר באמצעות שלושה סיפורים פרטיים של שלוש נשים (אחת מהן פמיניסטית ידועה בשם פרופ' סמדר לביא שמספרת בעצמה איך חטפה את בנה) שמתארות כיצד לטענתן הבעל לשעבר התעלל בהן ובילדים וכיצד "העובדות הסוציאליות והמערכת כולה התגייסה להגן, לצדד ולעזור לגברים המתעללים והפדופילים". בסוף הכתבה לאחר 15 דקות של שטיפת מוח פמיניסטית רצופה במהלכה שומעים רק את הצד הנשי-פמיניסטי, אפשר להבין מקריאת תגובת משרד הרווחה שמדובר בנשים שהסיתו קשות את ילדיהן נגד אביהן והן ממשיכות במניפולציות שלהן דרך התוכנית.

     

    במהלך הכתבה מוזכר גם הסרט הדוקמנטרי Breaking The Silence מרשת PBS האמריקנית שכל כולו בנוי על שקרים, סילוף נתונים והצגת אימהות מתעללות כ"גיבורות". אין ספק שכתבה זו הושפעה ישירות מהסרט ומסגנונו החד-סטרי שמציג אך ורק את הצד של הנשים. עקבו אחר הקפמיין המוצלח של גלן סאקס נגד הסרט בקישור הזה.

    ישנן בכתבה מספר היבטים מקוממים של חוסר מקצועיות עיתונאית, חוסר אובייקטיביות וחוסר איזון שקוף ומובהק שלפי ד"ר אסתר הרצוג (המופיעה בכתבה) הוא לגיטימי כי היא טענה במספר הזדמנויות שלתת במה לגברים ולכל מי שמביע דיעה שמנוגדת לפמיניזם (אותו היא מייצגת) זה בעצם "איזון מעוות" כלשונה. כלומר מבחינתה אין דבר כזה לשמוע את שני הצדדים לסיפור, רק צד אחד, נשים ופמיניסטיות צריכות לדבר והצד השני, הגברי, פשוט צריך לשתוק ולקבל את הטענות כמו שהן בלי לנסות לשאול "יותר מדי שאלות".

    הצפייה בכתבה ממש הקפיצה אותי מהכיסא כי בורות-מכוונת, הטעיה, דיסאינפורמציה ושקרים בכמות כזאת לא ראיתי כבר כמה שנים. הרגשתי שהכתבה מנסה להחזיר אותנו לפחות 10 שנה אחורה לתקופה בה שמעו אך ורק את מקהלות אירגוני הנשים שהכתיבו את סדר היום הציבורי-חברתי דרך אמצעי התקשורת.  גם היום יש לפמיניסטיות כוח ושליטה ממסדית עצומה רק שבשנים האחרונות הציבור מתחיל לקלוט שמשהו מאוד לא בסדר במסרים שלהן, בשיטות העבודה הלא-דמוקרטית ובראיית העולם החד-צדדית והקיצונית של שחור-ולבן, טוב ורע. העיתונאי הראשון בישראל שהחל לפרסם בגלוי ובאומץ מאמרים נוקבים נגד הפמיניזם הוא ידידי גיל רונן.

    הפמיניסטיות מודעות היטב למגמה מבורכת זו שמצליחה לאיים על בסיס מבנה הכוח והשליטה שלהן שבנוי על הרים של שקרים. זו הסיבה שבגללה הן מנסות לפרוץ לתקשורת מאז נכשל הקפמיין שלהן להסביר מדוע לנשים מגיעה משמורת אוטומטית על ילדים בעת גירושין, בטענה האינפנטילית שאומרת "לנשים אין מספיק כסף לכן באמצעות הילדים והמזונות עבורם הן יכולות להתפרנס".

    הניסיון הקודם היה לטעון שקיימת "הסתה מסוכנת נגד הפמיניסטיות" ויש להעמיד לדין כל מי שמתבטא באינטרנט נגד הפמיניזם, (אסתר הרצוג שמה אותי ואת הבלוג שלי במקום הכי גבוה). אבל זה כנראה לא ממש הצליח כי מה לעשות, רשמית אנחנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית (בינתיים לפחות).

    כדי ללמוד על תיאוריית הניכור ההורי ((Parental Alienation Syndrome, אני ממליץ בחום לקרוא את מאמר התגובה הזה שנכתב ע"י ד"ר מיכאל יפה, נגד הנסיון הפמיניסטי לתאר אותה כ"תיאוריה שמחפה על גברים-פדופילים": תסמונת הניכור ההורי- תגובה למאמרו של ד"ר שבתאי נוי
    אני תמיד אומר שהדרך הכי טובה להילחם בשקרים ובמידע כוזב היא לקרוא וללמוד כמה שיותר נתוני-אמת, עובדות ומידע רחב ומקיף יותר מאשר סיסמאות פוליטיות וקלישאות שפמיניסטיות נוהגות לדקלם נון-סטופ.  אין דבר שמעצבן יותר פמיניסטית מאשר אדם, גבר או אישה שבקיאים בפרטים האמיתיים והנכונים ויודעים לשאול אותן את השאלות הנכונות - כאלה שמובילות אותן להגיב לפי הנחיות מארגונים פמיניסטים בכל העולם שיודעים ללמד רק איך להתחמק, להעביר נושא ולהסיט את נושא הדיון.

    גם סיפור ה"התאבדות" של פרופ' ריצ'ארד גרדנר בשנת 2003 נשמע לי מאוד מוזר: איך אדם בן 72 שסבל גם ממחלה ניורולוגית קשה, יכול לשחוט את עצמו בשיא האכזריות עם סכין גם בצוואר וגם בחזה?!?

    באתר שמהלל וחוגג את מותו של ריצ'ראד יש תיעוד מפורט של הניתוח שלאחר המוות (שבוצע ע"י נשים) והוא מתאר מוות מאוד אכזרי עם דקירות סכין מאוד עמוקות גם בחזה וגם בצוואר. בעלי האתר טוענים שצורת המוות האכזרית "מעידה על האופי הפסיכופטי של פרופ' גרדנר" אבל ייתכן שבכך הם מפילים את עצמם בפח. אולי זאת תיאוריה פרטית שלי אבל ייתכן מאוד לדעתי שפרופ' ריצ'ארד גרדנר לא התאבד אלא נרצח באופן ישיר או עקיף ע"י פמיניסטיות. אפילו "מכתב ההתאבדות" לא נכתב בכתב ידו של ריצ'ארד גרדנר אלא נשלח בדואר אלקטרוני(!)

    יש לרוע המזל אינספור דרכים "יצירתיות" לרצוח אדם ולהתחמק מעונש והפמיניסטיות ידועות בכישרון שלהן להגן על נשים אלימות ורוצחות, אפילו אם הקורבן הוא ילד או תינוק חסר אונים. כשקראתי את תיאור מותו של גרדנר נזכרתי שפרמדיק ממד"א סיפר לגיל רונן שמקרה הרצח בתוך המשפחה הכי אכזרי והכי מחריד שנתקל בו היה מקרה של גופת גבר שאשתו שחטה אותו בעזרת סכין.

    כפי שמראה הסרט "העולם על פי גארפ" בכיכובו של רובין וויליאמס (1982) - פמיניסטיות וארגונים פמיניסטים נוטים למשוך אליהם נשים חולות-נפש, מופרעות, מסוכנות ואלימות, כולל רוצחות פוטנציאליות (ראו מה קורה בסוף הסרט). 

    אפילו רות רזניק מעמותת ל.א. ("לחימה באלימות נגד נשים") מספרת שאחת מהפעילות שלהן היא אישה שניסתה לרצוח את בעלה באמצעות סכין. לדעתי לפמיניסטיות אין גבולות והן כל-כך מאמינות ב"אמת" שלהן שמבחינתן כל האמצעים כשרים ו"המטרה תמיד מקדשת את האמצעים". גם אני, כפי שסיפרתי בעבר, קיבלתי פעמים רבות איומי רצח מפורשים כך שחשוב להבין את פוטנציאל הסכנה העצום שבהסתה ושטיפת מוח פמיניסטית.

    חשוב גם להזכיר שנשים הן שקרניות הרבה יותר טובות מגברים. אני לא אומר שנשים משקרות יותר מגברים בדיוק כפי שאני לא מקבל את הטענה השוביניסטית-נשית ש"כל הגברים שקרנים", רק שיש מחקרים מאנגליה שמראים באופן ברור שנשים משקרות הרבה יותר בקלות. לאישה הרבה יותר קל וטבעי לשקר כי היא מצליחה לשלוט בקול שלה, בהבעות הפנים ובשפת גוף. בנוסף להכל - דמעות ובכי תמיד יוצרים את האפקט הפסיכולוגי והסחטנות הרגשית הנדרשים, במיוחד אצלנו הגברים שתמיד מרחמים על אישה שבוכה (כמו אחת הנשים בכתבה).

    פמיניסטיות הן לא סתם שקרניות אלא שקרניות פתולוגיות שבעצמן מאמינות בשקר שלהן (אוטוסוגסטיה).

    ולסיום אני רוצה לצטט משירו של זמר הראפ האמריקני המפורסם מרשל מטרס הידוע בשם אמינם. הוא כועס מאוד על אימו שניתקה אותו מאביו מאז שהיה תינוק:

    When I was just a little baby boy,
    my momma used to tell me these crazy things
    She used to tell me my daddy was an evil man,
    she used to tell me he hated me
    But then I got a little bit older
    and I realized, she was the crazy one
    But there was nothin I could do or say to try to change it
    cause that's just the way she was
     

    (תירגום:"כשהייתי רק פעוט, אימי סיפרה לי את הדברים המטורפים האלה. היא נהגה לספר שאבא שלי הוא איש רשע ושהוא שונא אותי. אבל מאז גדלתי קצת והבנתי שהיא בעצם המשוגעת, אבל לא היה שום דבר שיכולתי לעשות או להגיד כדי לנסות לשנות זאת מפני שכך היא פשוט הייתה")

    ג'ק

    קישורים בנושא:

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      jack_nukem
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין