מריבות רשת, אם שורדים אותן (כמה קל לתת לכל הג'יפה לצאת ברשת, רובנו כבר ראינו) הן שלב מכריע בהתבגרות של קהילה. זה רק מאוד מפחיד, ובצדק. ואולי בגלל זה הדיונים עצמם (עד כמה שיכולתי לראות) עוסקים יותר במופשט, פחות בקונקרטי כשמדובר בביקורת.

לרוב אני מבסוט (למרות מה שיינון חושב, אולי, אחרי התגובה שלי אצלו) מהקרנבל שמתרחש כאן, כשאנשים שחלקם הגדול לא התנסה ברשת חברתית - או לא בזהות אמיתית - בודקים את האפשרויות בקפה. יש עוד זמן ומקום לרשת ולמנהליה להתגבש, והאמת היא שאף אחד מאיתנו עוד לא יודע - ולא באמת יכול לכוון - לאן זה באמת יתגלגל. זה הכיף של רשתות חברתיות.

קראתי תגובה של גפן בפורום השיווק שבה אמר שהוא שמח מאוד על זה שבבראנז'ה של האינטראקטיב יכולים לפרגן לעבודות של אחרים, יחסית למשרדי הפרסום. מישהו כאן היה פעם בתחרות של הקקטוס? הרגעים העגומים ביותר בקקטוס הם כשכמה שחיפים מכל משרד עולים על הבמה לקול מחיאות כפיים של חבריהם בלבד, ומקנטרים את המתחרים בסגנון "זוכמיר-פיגלמן איז באק אין טאון". או יה, החביאו את בנותיכם במנזר, קראו לחברים ממכרות המלח עם אתיהם העשויות פלדה, יש מכות בעיירה.

אם הקפה הצליח להוריד קצת את מפלס הנפיחות שאנשים מגדלים עם התפקיד בבראנז'ה, כל בראנז'ה, אנשים עם כישרון גדול, אגו רעוע ואג'נדת הבעת רגשות של "שרפתי לה צמה", עושיו קיבלו נקודות זכות לקארמה שלהם [1].

זו קהילה של אנשי מקצוע, לרוב, שמופיעים בזהותם המלאה. כולם יודעים את האג'נדות הקיימות, מנחשים את הנסתרות ונהנים מהייתרון שהכל על השולחן, מה שמאפשר פתיחות שבאמת - לפחות בבראנז'ת הפרסום ומן הסתם גם באחרות - היתה נדירה עד היום. ותראו מה עוד כיף - חלק מהפעילות בקפה בהחלט ראוי להיחשב כעבודה.

אבל היכולת לפרגן היא רק השלב הראשון. השלב הבא יהיה כשאנשים ירגעו טיפה מהפוצי מוצי של הפרגונים. אני לא מדבר על מריבות-רשת לוהטות משנינויות והשפלות (אם כי, רובכם ודאי מכירים זאת, זה יכול להיות כיף לא קטן) אלא על דיונים עקרוניים וענייניים. זה לא יהיה קל כי לכולנו יש אגו פגיע, ודיון מקצועי ככל שיהיה יכול להיות מאוד לא נעים (אנשים כאן הרי ימכרו הרבה יותר מהסבתא שלהם עבוד שנינה שתסחוט תשואות מהקהל), בלשון המעטה.

את מיטב אנשי המקצוע שעבדתי ו/או פגשתי בתחום האינטרנט בארץ, פגשתי כך: את וואלה ואת נטקינג כתשתי ארוכות במוניטור, מה שהביא הן לידידות ולהצעות עבודה סימולטניות משני המקומות כשהפרויקט ההוא נסגר. על עבודות של גפן ושל ארדן כתבתי לא מעט דעות נחרצות [2], היו לנו כמה כמעט-פרויקטים, ויש לי תחושה שנשמח להיפגש בכנס הקרוב ותקוה לעשות משהו בעתיד לפחות עם אחד מהם [3].

הפעם הראשונה בה דיברתי עם גיא אליאב, מנכ"ל תפוז, היתה אחרי שכיניתי אותם "בני זונות" בבלוג אחר, ואז כתבתי על אותו נושא קטעון במוסף הארץ. לא הרבה זמן אחר כך התחלתי לייעץ לתפוז באופן קבוע בפרויקט הבלוגים שלהם, ובהמשך הפכתי לדירקטור בחברה.

היו כמובן מקרים אחרים. קניתי לעצמי לא מעט אויבים במהלך שנותי ברשת, עם חלקם זה היה ממש תענוג. עם אחרים זה היה קצת בלתי צפוי. אני די מחזיק מהאנשים עימם יצרתי קשרים מקצועיים שהתחילו מויכוח או דיון ענייני. היו כמה פעמים [4] שבהם הגבתי לביקורת בצורה (אצילית! בהחלט!) שניסתה להיות נטולת פניות. לא הצטערתי על אף מהן כמו שהצטערתי על המקרים הספורים האחרים [5] בהם הגבתי מהמותן.

בשורה התחתונה, האג'נדה של לשרוף את הצמה לא תיקח אותך רחוק כמו פרגונים והתלהבות והענקת כוכבים, והיא בטח לא הכי טובה לקריירה שלך, אבל אפשר לפגוש ככה אנשים מה-זה-מעניינים.

[1] את הנקודות אפשר להחליף בכוכבים.

[2] עזבו אותכם מלינקים

[3] יינון, אני בטוח שהבנת

[4] טוב, פעם אחת.

[5] מקרים ספורים. לפחות ארבע ספרות.