כשהייתי קטנה, אמא שלי נדדה בין רופא ילדים אחד למשנהו: "הילדה שלה לא אוכלת".

ארוחות הצהריים נערכו בחדר שחלקתי עם אחותי. הועלתי על ארון השמיכות, כך שהחלון הצופה אל החצר היה בגובה עיני.

בשעה הייעודה, כל החתולים בשכונה היו עושים את דרכם לעבר החצר שלנו, נושאים עיניהם בציפייה..

בכל פעם שפערתי את פי הקטן בצורת "פסססס פסס", ניסתה אימי, בדרך כלל ללא הצלחה יתרה, לדחוק לפי עוד פירור של מזון לא מזוהה.

החתולים לעומתי,זכו במנת הצהריים שלי, וכולנו הלכנו מרוצים לתפוס תנומה של אחר-הצהריים.

את ארוחות הבוקר "סעדתי" בדרך כלל על הגג. כבר אז הייתי בררנית לגבי המיקומים של הארוחות שלי, והחשיבות בגיוונם...

בארוחות הבוקר ניסתה אימי לדחוק לפי הסורר פירות מעוכים.

מאז אני לא אוכלת פירות. (פרט לתות שדה, אננס מקופסת שימורים, מלון, אבטיח,מיץ תפוזים וסברס!)

כשהגעתי לגיל הגן, נשלחתי לגן המובחר ביותר באיזור, שם הובטח לאימי שלא אפסח על אף ארוחה...

מרוב תיסכולי הגננות, הם ניסו לערבב לי את המזון, לקחת אותי לחנות המכולת (כל הילדים קינאו בי על כך!), ואפילו להושיב אותי ליד הצלחת בשעה שכולם כבר נחו להם את שנת הצהריים, ולהכריח אותי לגמור את האוכל.

כתגובה, אני הכרחתי את אימי להחליף לי גן ( הייתי בת 3 ).

בגן החדש לא הכריחו אותי לאכול. היו שם ארוחות בוקר נפלאות, ובשעת הצהריים חזרתי אל ארון השמיכות ואל החתולים שחיכו בחצר

רעבים מהבוקר.

אחרי כמה שנים זה עבר לי... אמא שלי כמעט הלכה לרופא בשביל לשאול איך מפסיקים אותי מלאכול...

העניין באוכל לא עזב אותי מאז. אימי מעולם לא הצטיינה בבישול, למרות שאביה, היה שף בצבא הבריטי.

המאכלים המובילים אצלנו היו מרק עוף, שניצלים,חצילים במיץ עגבניות ו..צולנט.

מיותר לציין שמנת הצולנט הייתה המועדפת עליי: הייתי עומדת ליד אימי, בערב שישי, כשהיא אוחזת בקישקע, ואני מכניסה כפות של מילוי לתוכו.

בשבת, הריח שעמד באוויר העיר אותי לפני כולם, והייתי "טועמת" את הצולנט כבר בשעה שבע בבוקר.(מנהג שאני אוחזת בו עד היום!)

מאחר וגיליתי אנינות טעם כבר בגיל צעיר מאד, מבחר תבשיליה של אימי היה "קטן" עליי. למזלי בזכות חברה שהייתה לי מהגן (חברה שהיא שלי, עד היום!) נחשפתי אל עולם הבישול הסורי- חלבי והעירקי...

על כך, בפוסט הבא...