כמעט לכל אחד יש אותו. הסבא האשכנזי, שתמיד היה קר ומרוחק יותר מהסבא השני בזירה המשפחתית. לי היה את סבא ליקה, שעד גיל 12 חשבתי שבכלל קוראים לו סבא ליקר על שם הליקרים הצבעוניים שהיו לו בוויטרינה. הוא היה סבא רומני חביב לב, עם מינון מדוייק של בדיחות קרש, חידות אבטיח וסודה במקרר. פעם בכמה חודשים הוא היה אוסף אותי ואת אחי קטן עם הסובארו הכחולה שלו, עליה שמר בקפדנות ייקית, ליום כיף במטרופולין המרגש של חיפה והקריות. הטיול איתו תמיד היה מסתיים בגנים הבאהיים, לא כולל נסיעה בכרמלית ועצירה בקפולסקי בקריון. אחחח....אלה היו הימים.

כמו לכל סבא רומני, גם לו היתה תמיד מטפחת בד בכיס לניגוב הזיעה הניגרת. אותה מטפחת משומשת תמיד נראתה לי די דוחה בתור ילד, אך בשבוע הראשון שלי בתל אביב, כשהרגשתי כמו ראשוני המעפילים מאירופה המזועזע מהחום והטמפרמנט - אותה מטפחת נראתה לי פתאום שימושית למדי. "שתהיה לי המטפחת....." מילמל הפוץ הייקי שכנראה נוצר בתוכי בשנתיים האחרונות בגרמניה הקרירה.

חם מאוד יחסית לאמצע אוקטובר. אמרו לי שזה ממש לא נורא בהשוואה למה שהיה פה בקיץ, ועדיין קשה לי להתרגל לכתם הזיעה המהלך שהפכתי להיות. אבל אין זמן להתלונן, או להיות מופתע בסבך של תל אביב, שנראית לי פתאום כמו כפר מיניאטורי בהולנד לעומת המרחבים האינסופיים של ברלין. אין זמן להתאקלמות רכה, או לעשרה ימי חסד בג'ונגל סיטי. כולם רצים לאנשהו, בתחרות על משהו, תוך כדי שהם מזיעים על מישהו אחר. אלה הם חוקי הג'ונגל ואין ברירה אלא להיכנע ולהיכנס לקצב, פן תידרס על ידי העדר השועט.

קחו למשל פעולה פשוטה כמו רכיבה על אופניים. מה שבברלין נחשב דבר נפוץ ובטוח הודות למערכת שבילים, תמרורים ותרבות רכיבה מסודרת, נהפך בתל אביב למבצע הישרדות הדורש מיומנות גבוהה וחושים חדים כדי להגיע ליעדך בשלום. איזה חבר סיפר לי בגאווה על 100 ק"מ של שבילי אופניים שנוספו לכבוד שנת המאה לתל אביב (האם נאלץ להמתין עוד 100 שנה ל 200 ק"מ נוספים?) בחיי שחיפשתי אותם, אבל אם הכוונה לציורי האופניים על המדרכות, שנראו כאילו צוירו בגיר, אני לא ממש משוכנע ביעילותם. באותה מידה יכלו לצייר משבצות של קלאס. זה כבר נשמע יותר מעניין, 100 ק"מ של שבילי קלאס, כשכל תל אביב מקפצת לענן השביעי.

בהיעדר שבילים מסודרים נותר לך לבחור בין להידרס מהמכוניות בכביש, לבין הידרסות על ידי נזיפות האנשים על המדרכה. לא מתים פה על רוכבי אופניים, או לפחות נוטים להתעלם מהם באלגנטיות. כמו פרה טיבטית אני לא מפסיק לצלצל בפעמון האופניים בעוצמה, אבל הולכי הרגל בשלהם ולא זזים מדרכם. אני ממשיך לצלצל ולצלצל.....תזוזו כבר לעזאזל! תנו לגוליבר לעבור בכפר הקטן הזה!

העיר הזאת קטנה. קטנה מדי. במיוחד כשאתה נתקל במקרה באנשים מהעבר שרצית ולא רצית לפגוש. אחרי הבן אדם ראשון אתה עוד מהרהר בצחוק הגורל או הרומנטיות הקוסמית של הרגע. אבל אחרי עוד ארבעה מפגשים כאלו, אתה מבין שמדובר בלא יותר מהסתברות פשוטה.

לא תמיד זה היה ככה. בתור ילד מכרמיאל שמטייל עם האמא המגניבה שלו בתל אביב, העיר הזאת נראתה לי גדולה ומרגשת למדי. אחת לכמה חודשים היינו עולים על הרכבת, שרק הנסיעה בה היא חוויה לכשעצמה, חולפים על פני חיפה ביעף, כי אמא לא אוהבת את הצפון או הפריפריה בכלל, ומגיעים היישר לתל אביב. המקום הגדול שבו הכל יכול לקרות, התפאורה הנצחית לסיפורי הנוסטלגיה משנות ה-70 של אמי. השבוע כשחרשתי את העיר בחיפושי דירה מתישים, עברתי ליד כמה אבני דרך מאותם ימים. הנה הקולנוע בכיכר דיזנגוף שבו צפינו ב"שירת הסירנה", כשאמא מקפידה לכסות לי את העיניים ברגעים המביכים, והנה רחוב שיינקין שהיה אז סמל לתלאביביות נחשקת שקיימת רק במחוזות הפריפריה כמובן.

היום הכל נראה לי כמו שכונת חיים קטנה ונוסטלגית. לא משהו מעניין או מושך במיוחד. לא רציתי ליפול למלכודת הבנאלית של יהודי החוזר מהגלות ומתלונן על כמה הכל קטן ופרובינציאלי בארץ. מה גם שבהרבה פרמטרים תל אביב לא נופלת מכל עיר גדולה אחרת בעולם, וגם האנשים לרוב יותר נגישים וידידותיים (חוץ מהקטע של האופניים כאמור). אבל איך בכל זאת מתאהבים באותה גברת ישנה מחדש? איך משתחררים מההשוואות הבלתי נמנעות והדאגות שהמקום החדש מטיל, ומביטים באופטימיות לעבר העתיד ?

התשובה נמצאת אצל מישהי קטנה וחמודה מאוד, ששוכבת לה בעגלה ומביטה אל העולם בפליאה. לאחיינית שלי, בת שלושה חודשים, הכל נראה גדול , חדש ומעניין בעיר הזאת. עמודי חשמל, עצים, שמיים, אנשים. כל דבר הוא מקור לסקרנות אינסוף ועיניים כחולות שנפערות לרווחה. כל דבר מרתק אותה, וכשהיא מאוד מתלהבת היא מתחילה להתפתל בעגלה ולנופף בידיים או לחייך. אין לה יותר מדי היסטוריה בגילה, או מחשבות ודאגות לגבי העתיד. היא נהנית מהרגע וכל עוד היא אוכלת, ישנה ויוצאת פעם ביום לטיול, היא מרוצה.

אני רואה אותה ומבין שזה מה שעליי גם לעשות כדי להנות מחדש מהדברים הקטנים שהעיר מציעה. להתרכז ברגע הזה, לא להשוות למה שהיה, לא לפחד ממה שיהיה. אני מודע ויודע יותר מדי אני חושב לפעמים, ולכן גם מנסה לשלוט על הכל וחרד מפני כל טעות שאעשה. היא לא מפחדת לעשות טעויות - היא לא יודעת מה זה לטעות. היא לא מחשבת סיכונים של עלות מול תועלת, רווח והפסד, ותורות משחקים שונות. המשחקים היחידים שהיא מכירה זה האורגן האלקטרוני והקובייה עם החיות. אני שוכב לצידה על השטיח הצבעוני שקניתי לה בגרמניה, וחושב שהדרך לעתיד טוב יותר בעיר הזאת טמונה בחזרה לילד שידע קצת פחות, והתלהב הרבה יותר.