הנוצרייה, המוסלמי וארון הבגדים - הסיפור הרומנטי לשבת - מחווה לסרט "עג'מי"

לצפייה במסך מלא

הנוצרייה, המוסלמי וארון הבגדים - הסיפור הרומנטי לשבת - מחווה לסרט "עג'מי"

‎52

יחסים

106 תגובות יום שבת, 17/10/09, 21:35

"את לא תתחתני עם מוסלמי בחיים, כי אערוף את הראש לשניכם!", צרח עליי אבא, כשעורקיו מתנפחים בצווארו מרוב זעם. מיררתי בבכי, כשהמשפטים יוצאים מפי מרוסקים בזה אחר זה: "אני אוהבת אותו, אבא....לא תכננו את זה...אתה חושב שאיכפת לישו עם מי אני אתחתן?". סיבוב המפתח בדלת חדרי סגר את הדיון. אני נעולה כאן, ועומאר נזרק החוצה בגסות, מפוטר מעבודתו אצל אבא, מאבד לנצח את חסותו המגוננת של "הבורר". ומאבד גם אותי.

זה פשוט לא אנושי! חשבתי, שוכבת על מיטתי כשהדמעות זולגות ללא הפסק, מרטיבות את הכרית שבה קברתי את פניי. מה זה משנה, לעזאזל, מה הדת שלנו? שנינו ערבים, לא? זה לא שהתאהבתי ביהודי, חס וחלילה! עומאר הוא ערבי כמוני, חי כמוני בשכונת עג'מי ביפו. אז מה הפשע הגדול שלו – שהוא מאמין במוחמד ולא בישו? אפשר לחשוב שאבא הולך לכנסייה כל יום ראשון...כבר מזמן שכח מה זה דרשה של כומר! שקוע עמוק בגישורים בעולם התחתון, כבר מזמן אין לו אלוהים ,לאבא שלי....

עומאר, עומאר, אהובי! לא אוותר עליך! עיניך השחורות המתבוננות בי בלהט מהיום הראשון שנפגשנו, כשבאת למסעדה המשפחתית שלנו וביקשת מאבא שלי לעשות סולחה עם החמולה הבדואית שאתה הסתבכת בגלל אחיך חם המזג. אבא אמר לי לעשות קפה, וכשהגשתי לך, אהוב שלי, את הספלון הקטנטן ונגעתי מבלי משים בידך המשורגת שרירים כפלדה, חשתי שברכיי כושלות, וגופי נמס למים...

חודשים נפגשנו בסתר, מודעים לגודל הסכנה. לא העזנו לעשות דבר מלבד להחזיק ידיים, מפחד שמישהו יראה וילשין. אך כעת הכול נגמר. אין לי מושג איך אבא גילה את זה, אך חמתו הרקיעה שחקים, כשחזר והסביר לי כמו למפגרת, שלא יעלה על הדעת, שאני, האדיר, בתו היחידה של ערבי נוצרי כה מיוחס ומכובד ביפו, תנהל קשר רומנטי עם חדל אישים כמו עומאר, בן למשפחה ענייה , חסרת ערך, מסובכת פלילית, ואם זה לא מספיק, אז הוא גם מוסלמי!

"תהרוג אותי!", צווחתי על אבא, כמו שלא עשיתי מימיי. "עדיף לי המוות מאשר לוותר על עומאר!". אבל אבא לא ממש התרגש ממני. "את צעירה, ואת תשכחי אותו", חייך. "גם אני הייתי צעיר, ואני יכול להגיד לך בביטחון – אהבה הולכת ואהבה באה, אף אחד לא מת מזה....".

בלילה נזרקה אבן קטנה למעלה, אל חלון חדרי. באפלה שבחוץ הבחנתי בהבהוב של מצית שלוש פעמים. זה היה הסימן המוסכם ביני לבין עומאר זה חודשים. אבל איך יוצאים מהבית? שלוש דודות , אימא ושתי סבתות הועמדו על המשמר לפקח על כל צעד שלי, כשאבא נסע לרמלה לעסקי הבוררות שלו.מהבית הזה אוכל לצאת רק בארון מתים, הרהרתי במרירות. אולי פשוט אשלים עם המציאות ואשכח את עומאר?

אימא די הופתעה כשהתלוננתי בפניה שארון הבגדים בחדרי, שיש לי אותו בערך מגיל 10, כבר לא מכיל את הבגדים שלי. "זאת בושה, אימא, שלבחורה בת 17 יש ארון כזה קטן. אין שם מקום לכלום!", טענתי בחום. "בדיוק רציתי עכשיו לקנות מלתחה חדשה כדי להכיר בחורים חדשים ולשכוח את עומאר. ולאן בדיוק אכניס את הבגדים החדשים?". למרות השתוממותה מהגנדרנות החדשה הבלתי אופיינית לי, נענתה אימא לבקשתי, ואפילו לא התנגדה כשביקשתי שאת הארון הישן אתן במתנה למריה, חברתי מאז בית הספר היסודי.

האחים של מריה די התקשו להוריד את הארון למטה. "איך ארון כל כך ישן יכול להיות כל כך כבד?", שמעתי אותם רוטנים, אך לבסוף הושלמה המלאכה, והארון הגיע לחדרה הבטוח של מריה, שם יצאתי ממנו חנוקה למחצה, ונפלתי לזרועותיו החסונות של עומאר. מריה התבוננה בנו כשדמעות התרגשות בעיניה. "אם הייתה לי אהבה כזאת, לא הייתי חושבת לעולם להיות נזירה", התוודתה, כשהיא מוציאה שתי גלימות שחורות, ועוזרת לנו לכסות את ראשינו במצנפות.מהראי הביטו אלינו שתי נזירות מושלמות, אחת גבוהה במיוחד, שיוצאות יחדיו עם מריה מהבית חזרה לבית הספר לנזירות בירושלים, לאחר חופשה קצרה בבית....

"אימא, אימא, אבא אמר שתזדרזי, אנחנו מאחרים לתפילה!", קרא קולו הצייצני של דין בן ה-4 לעברי. "אני כבר באה!", הכרזתי, כשאני מברישה את שערי הבלונדיני מזה 5 שנים, ומתבוננת בסיפוק בשמלתי הלבנה מול המראה. סקרתי את הגינה המטופחת בחצר ביתנו הקטן עם גג הרעפים הארום, ויצאתי החוצה. עומאר הושיט לי את ידו, פניו זוהרים, וכיפה לבנה רקומה על ראשו. דין קפץ בהתרגשות כל הדרך עד לשלט המבהיק: "בית הכנסת",שהיה מלא מפה לפה במתפללי ערב ראש השנה.

מדי פעם מגיעות אלי שמועות חדשות על אבא שלי, שעדיין לא אמר נואש, וממשיך לחפש אותי בכל רחבי יפו, רמלה, ואפילו לשכם וחברון הגיעו אנשי הקשר שלו. שמעתי שהיעד הבא שלו זה מצרים. שיחפש, שיחפש, שיהיה לו לבריאות. הסיכוי שימצא את הרב שגייר את עומאר ואותי וסידר לנו קליטה במושב הדתי "ניר עציון", זהה לסיכוי שישו ומוחמד יקומו יחדיו לתחייה ויעשו לנו קפה שחור....

* הסיפור נכתב כמחווה לסרט הישראלי שריגש אותי - "עג'מי" –שלא הציע פתרון לאהבה הבלתי אפשרית בין האדיר ועומאר. אז הרשיתי לעצמי לחשוב על פתרון משלי....(התמונה מהסרט -זוג האוהבים עומאר והאדיר)