אתמול היה ערב נחמד עם חברים.

חברה נעימה מרוממת את הנפש.

אחת מהחבורה הייתה צעירה מאוד. ניסיתי להזכר איך הייתי בגילה, מלאת התלהבות, תוכניות, ציפיות.

לפעמים אני מרגישה זקנה בת 200 מעורבבת עם ילדה.

בבוקר סידרתי מדף נשכח במזנון, מצאתי שם כמה תמונות שלי מלפני שנים. לקחתי אחת מוגדלת והלכתי למראה להשוות. חיפשתי קמטים, טונוס נפול, צוואר מזדקן.

רצינות חדשה יושבת על פני, העיניים פחות מחייכות, נדמה לי שהן אפילו קטנו.

נפרדתי מילדותי מזמן, גם מנעורי. גם מבחרותי. היום ראיתי במראה אישה שעדיין מחפשת את השקט והשלווה ואת המנוחה על זר דפנה.

אני חרדה שמא מה שיש עכשיו, זה מה שיהיה מעתה והלאה.

היום ראיתי את הסרט החדש של וודי אלן  "מה שהולך". גם מהסרט הזה לקחתי משהו. כמה דברים.

אף פעם אי אפשר לדעת מה החיים יזמנו לנו, איזה מפגשים, איזה חיבורים.

נכון לעכשיו אני לא מאמינה שמשהו נפלא יקרה לי. אולי כמה דברים קטנים נחמדים פה ושם.

זה מפחיד אותי.

גם ההמלצה של גיבור הסרט ללכת עם "מה שהולך" נכונה מאוד.

מצד שני זאת נראית לי גישה מאוד פסיבית, כמעט תבוסתנית.

מצד שלישי עייפתי מליזום לעצמי מקרים.

גם ההמלצה לקחת מהחיים את הנגיעות של חיבה, אהבה, שמחה, חמלה, נדיבות, ועוד דברים טובים כאלה, ההמלצה הזו נכונה.

אין פה כוונה לנהנתנות ורדיפה אחרי ריגושים. הכוונה היא שצריך לדעת לראות את המתנות האלה ולקחת אותן, הן כבר ירגשו אותנו. ואם לא קורה כלום, זה בגלל שזה מה שצריך לקרות. צריך לקרות שלא יקרה כלום. עד שיקרה.