| בס"ד איש טוב ואשה טובה. יש דבר כזהאני רוצה לדבר על איש טוב ואשה טובה לפי התורה. התורה אומרת שאיש טוב הוא איש שיודע לבשם את אשתו במילים. הא בסימו דמילין, אומר הזוה"'ק. אדם הראשון היה קם בבוקר ומשפריץ על אשתו בושם של מילים טובות. המחמאה הכי נמוכה שלו היתה לומר לחוה זאת הפעם עצם מעצמי, בשר מבשרי. במילים אחרות – "מה הייתי עושה בלעדייך? דרלינג, איי ניד יו". מחמאה בדרגה שנייה, גבוהה יותר, זה לומר לה "מותק, כולן לידך קופות" – באמת ככה לפי הזוהר לפרשת בראשית אדם הראשון אמר לאשתו. ואצלם זה באמת היה כך: סביבם היו רק קופות, ג'ירפות ופילות. באמת נשים אוהבות לשמוע מהבעל "רבות בנות עשו חיל ואת – תאמיני לי, בטעות העפתי עין על המחיצה, כולן לידך פטטות". ודרגה שלישית והגבוהה ביותר, אומר הזוהר, היא על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו: "ממי, אני אוהב אותך יותר מאשר את אמא שלי". אל תצחקו. זו מחמאה אמיתית, וזו דרגה שקשה מאד להגיע אליה. כמה נשים מספרות לי סיפורים בנוסח "ימימה, שנתיים המייבש שלי מקולקל ואני תולה כביסה בגשם ובברד. והיום אמא שלו התקשרה שהשלט של תדיראן נפל מהמקרר ובעלי מיד התייצב וישב שעתיים עד שהדבק התייבש". חשוב לאשה לראות שהגבר מוכן לשנות הרגלים עבורה. אך דעי לך, המבחן לאיש שיכבד אותך הוא כבוד לאבא ולאמא שלו! מי שלא יודע לכבד את אביו ואת אמו לעולם לא ידע לכבד את אשתו. הסיפור המפורסם על רבי שלמה זלמן אוירבך. היה לו תלמיד שהתעקש: "מי שאתחתן איתה, חייבת להסכים שאמא שלי תגור איתנו". "אתה צודק", אמר רב שלמה זלמן. "תחפש אחת שתסכים". הבחור נפגש עם שידוכים רבים וכל אחת פסלה: "לא, יש לי אמא משלי. ביי". ככה עבר המון פגישות עד שהגיע לצדקת שהסכימה בשמחה: "עלא עיני, בכיף. אני מוכנה שאמא שלך תגור יחד איתנו". "תברך אותי, הרב! היא מסכימה!" הגיע הבחור עולץ לרב שלמה זלמן. "מזל טוב", בירכו הרב. "ועכשיו, לך ומצא לאמך בית אבות". שלא תעז לגור עם אמא שלך ועם אשתך באותו בית. כיבוד הורים – זה מבחן הזוגיות. ולאחר מכן – יעזוב איש את אמו ואת אביו. רק עם אשתך תהיה. כיצד העז אדם הראשון לכפור בטובה? "מי צריך אותה, האשה אשר נתת עמדי..." - כי לא היתה לו אמא לכבד, לכן לא ידע מהו עבוד לאשה. לכן רש"י המדהים פותח את פירושו לתורה במילים "אמר רבי יצחק למה פתחה התורה במילה בראשית?"[1]רבי יצחק הוא אביו של רש"י. חז"ל אומרים שאביו של רש"י לא היה תלמיד חכם ולא למד תורה. "איזה בושות לאבא", חשב רש"י כשהחל לכתוב. "מה הוא ירגיש כשיראה שאני לומד ומפרש?" לכן רץ לאביו: "אבא, אני רוצה להתחיל את הפירוש לתורה במילים שלך". "לא יודע כלום", השיב אביו. "אז תשאל משהו מבראשית", אמר רש"י וכך היה. לסיכום, איש טוב הוא איש שמחמיא לך: "בלעדיך אני לא יכול", "לידך כולך קופות" ו"אני אוהב אותך יותר מאת אמא שלי". זהו. מה הבעיה?... מיהי אשה טובה? אשה עדינה. אשה שהיתה לה עדנה והיא לא מתבלה. מאז גורשנו מעדן, כבר כמעט ואין בינינו נשים עדינות. בואו ננסה להבין מיהי אשה עדינה. 1. "עדינות" זה לא-לרצות לצאת החוצה. "עד הנה" - זה הפירוש של עדנה. ההבנה לפיה זה מה שה' נתן לי ואני שמחה בזה. חוה עם בעלה והיא מסתכלת החוצה ורואה נחש. "סליחה", הוא אומר לה. "נדמה לך שיש לך הכל – אבל תראי את העץ ההוא". המדרש מספר שה' רצה לברוא את האשה מהרגלים. בעצם לא, הוא החליט. אם אברא אותה מהרגליים, היא כל היום תטייל. רצה לברוא אותה מהעיניים: בעצם לא. היא כל היום תציץ. רצה לברוא אותה מהרגליים: לא. היא כל היום תמשש ותעשה אולטרסאונד לפירות ולירקות. ברא אותה מהצלע. מאיבר פנימי. תהי צנועה, אמר לה. תפסיקי לרצות לצאת החוצה. אשה עדינה היא מי שלא מנהלת שיחות נפש עם גבר שאינו בעלה ("השחנ"ש עם הנחש", אני קוראת לפרק הזה). חוה אמנו היתה עם בעלה בפעם הראשונה. הם התייחדו ומיד אחר כך הוא נרדם (זה אחד הקטעים שיותר פוגעים ומצערים נשים). חוה קמה ויצאה לטייל ופגשה את הנחש. "תגידי", שאל אותה. "מי אמר לך שאסור לגעת בעץ? מותר לגעת בו – רק לאכול אסור". זה מתחיל ככה. משיחות בענייני הלכה. "אבל מה כבר עשינו, דיברנו בקדושה, דיברנו על הלכה" – דעי לך: כמו שגבר מתלהב מיופי של אשה, אומרים חז"ל, אשה מתלהבת מחכמה. אני, בלי נדר, לא שומעת שיעורים פרונטליים מרבנים גדולים – שמא חלילה משהו פיצי מההערצה שלי לבעלי ירד. אשה חוזרת הביתה בעיניים נוצצות: "איזה שיעור מדהים שמעתי. איזה רב מדהים, ה' ישמור אותו". תביני שמבחינת בעלך את מדברת לא על רב אלא על גבר אחר. גרוע מזה, את חוזרת הביתה ומסתכלת על בעלך בבוז: "יא אהבל, איפה אתה ואיפה הוא. את אותו פירוש שאמרת בשבת, איך הרב הסביר יפה". השיחות (והשיעורים) האלה עם רבנים ועם גברים אחרים - הן חוסר צניעות וחוסר עדינות. 2. עדינות בשם. בכל חומש בראשית למן הפרשה הראשונה אנו פוגשות בנשים שקוראות לילד בשם – שם אחד, עם פירוש קולע. שם צריך להיות עדין, עם גבול (אל תעמיסי עליו שם בנוסח "נהר שלום רואי תם שמחת תורה". אין פה עדינות, אין פה חדוּת). ויש לתת את השם מיד אחרי הלידה. לא לחכות. וַיִּקְרָא אֱלֹקים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ, נאמר בפרשה וה"אור החיים" הקדוש כותב: צעק עליה לבל תתפשט, וכיוון שלא נתפשטה עוד, קראה ארץ – על שם שנתרצתה[2]. זאת אומרת כשאת קוראת לילד בשם, את מצמצמת את גבולות ההתפשטות שלו. את מתחמת אותו וקוראת לו לבוא הביתה (לכן כמה טיפשי לקרוא לו "נמרוד". "נמרוד, בוא הביתה" – הרי הוא מורד, ומדוע יבוא?! איך תקראי אותו לסדר כשאת קוראת לו שם שהוא היפך-הסדר). 3. העדינות מתחילה בחתונה. הידעתן איך היתה חתונת אדם וחוה? עדינה-עדינה. ה' ליווה את אדם וחוה בנבל ובכינור לחתונתם[3]. בלי בום בום בתוך הבטן, בחוסר עדינות משווע החל מתחילת הזיווג. חתונות כיום הן כל כך לא עדינות. 4. לבוש עדין. הרב פינקוס קורא לזה "כותנות אור". כמה טפשים הם אלה שחושבים שאשה שלבושה יפה היא מזכרת לעוון, הוא אומר. אנו חושבים שיופי נמצא רק בעבר השני של המתרס 0- אצלה גויים, ומי שרוצה להיות יהודיה כשרה צריכה לוותר על היפי – וזו טעות. לבישת בגדים ברוח היהדות היא בגדר כותנות אור עם כל ההידור שלהן, בצורה המבטאת קדושה[4]. 5. מראה עדין. אפילו כאן יש לתורה "קווים" מנחים. אשה עדינה ויפה היא צרה מלמעלה ורחבה מלמטה כאוצר של חיטין, אומרים חז"ל. כאשר את כמו שיר השירים, בטנך כערימת חיטים, את אשה אידיאלית (הקץ לספינינג!) אשה עם אגן רחב – לזאת יקרא אשה. ( מאת השיעור של הרבנית ימימה מזרחי )
|