0

פיצול אישיות

44 תגובות   יום ראשון, 18/10/09, 09:45

לפני כמה שנים נתקלתי באחד הספרים של ג'וליה קמרון (זו שכתבה את דרך האמן) בתרגיל שבו הייתי צריכה למצוא בעצמי דמויות שונות שאחראיות על צדדים שונים באישיות, כגון הדמות האחראית, הדמות ההרפתקנית וכו', ואז לתאר אילו פריטי לבוש יש לכל אחת בארון. התרגיל הלהיב אותי בזמנו עד כדי כך שתקופה מסוימת ניהלתי יומן בשם כל אחת מהדמויות (שהגיעו בשלב כלשהו ל-15 דמויות שונות). הפעם האחרונה שכתבתי בשמן היה באוגוסט 2006.

היום, לקראת פתיחת השנה האקדמית, החלטתי לחזור לאותו יומן ולשאול כל אחת מהדמויות ממה היא חוששת ואיך היא הייתה יכולה ליהנות יותר מהעבודה. הופתעתי שהצלחתי להיכנס לנעליים של כל אחת מהדמויות ולכל אחת מהן היה מה להגיד. אחת הייתה שמחה אילו הייתי חמורת סבר ואינטלקטואלית יותר, כזו שהרעיונות שלה כל כך עמוקים שאיש לא מבין, אחרת אילו הייתי ממלאת את השיעור ברעיונות מופרכים ומשעשעים יותר ופוצחת לפעמים בזמר כדי להדגים אותן. אחת הייתה שמחה אילו לבשתי גרביונים צבעוניים ומגפי בוקרים, אחרת הייתה שמחה אילו נשארתי במכנסי השרוול המוכתמים בהם אני מסתובבת בבית. אחת הייתה שמחה אילו הייתי מלאת חמלה לתלמידים וקשובה לכל צרכיהם, אחרת אילו העזתי להתפרץ עליהם, להעניש אותם, לא נותנת למאחרים להיכנס ותוקעת להם ציונים נמוכים. אחת הייתה שמחה אילו הייתי לוקחת את תפקיד המבוגר האחראי בשיעור, מכינה אותו באופן מדוקדק ויודעת כל שנייה מה אני הולכת לעשות, אחרת אילו יכולתי להיות פאסיבית לגמרי ולהעביר את האחריות לתלמידים (שיכינו רפרטים, למשל), וכן הלאה וכן האלה.

מה שהבנתי מכל זה שאי הנוחות העצומה שלי נובעת מהבוץ האפרורי שלתוכו אני שוקעת בגלל הצורך לספק את כל הדמויות האלו. אילו רק יכולתי להיות דמות מובהקת, אפילו דיכאונית מובהקת, לא הייתי מחוקה כל כך. אילו רק יכולתי אפילו להתפרץ בבכי בשיעור או לחילופין לרקוד היה אפשר ללעוג עליי או לרחם עליי אבל הדמות התפלה הזו שאני לוקחת איתי לשיעור קשה אפילו לטעום אותה.

דרג את התוכן: