המקרר בסיקור מיוחד ממסיבת הרחוב שארגנו תושבי הדר במחאה על התנכלויות המשטרה.

היה שמח ביום שישי ברחוב מסדה. לאורך הרחוב הצר,בין בתי הקפה, הגלריות וחנויות היד-שנייה נפרשה מחצלת והוקמה במה קטנה, דוכן צנוע מכר עוגות ביתיות, ארגונים החתימו על עצומות, החבר'ה ממאבק סוציאליסטי קראו למהפכה וחברי ברוקן-פינגאז עשו שמח בקצה המרוחק.  בהעדר אבטחה משטרתית, מכוניות המשיכו לנסוע לאורך הרחוב. האנשים הצטופפו על המדרכות וסביב השולחנות של קפה זום וקפה מסדה.  

אירועים קהילתיים מהסוג הזה הם די שכיחים במסדה, רחוב שמצליח להפגיש בני מגזרים שונים ושנוצרה בו קהילת תושבים חזקה ומגובשת, אבל הפעם האירוע נועד גם להעביר מסר: לתושבי מסדה נמאס מיחס המשטרה כלפיהם.

הדר-הכרמל לא הפכה סתם בוקר אחד לשכונת מצוקה. הייתה זו תוצאת שורה של החלטות שלטוניות מכוונות. החל משנות ה-30 של המאה ה-20 הדר הייתה מרכז עירוני תוסס שאכלס את התושבים האמידים יותר של חיפה.

אחר-כך, התושבים שיכלו - עברו לשכונות החדשות במעלה הכרמל. גל העלייה הגדול  שינה לגמרי את האופי הדמוגרפי של השכונה. במקביל, הכניסו את העיר לקניונים, החנויות עברו או נסגרו, בתי הקולנוע ננטשו, משרדי הממשלה עברו לקריית הממשלה בעיר התחתית וקווי האוטובוס נותבו לתחנות המרכזיות החדשות שנבנו בפאתי העיר (זה לא הפך את הנסיעה בהדר ליותר נסבלת). הדר הלכה ודעכה. שיכורים, נרקומנים ותימהונים החלו למלא את הרחובות וגורמים עבריינים מצאו בה כר פורה לפעילות. אפילו בעיר סובלנית כמו חיפה, המתחים החברתיים מתחילים לבעבע והתקשורת לא תפספס, כמובן,  הזדמנות כזאת ליצירת הפחדה ושנאת האחר . כיום חיים ברובע הדר כ- 37,000 נפש,  רובם משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. בשכונה שממנה צמחו רבים ממוסדות החינוך הוותיקים של חיפה כמו "הריאלי", "לאו-בק", "אליאנס", בסמ"ת ומכללת גורדון לא נותר אפילו בית-ספר תיכון אחד (למעט מוסדות חרדיים) וגם חטיבות הביניים ובתי-הספר היסודיים הולכים ונסגרים.

לאחרונה מנסה העירייה לבצע "מתיחת פנים" לשכונה - רחובות הורחבו, בתים שופצו ו"כפר סטודנטים" וגרעינים משימתיים אמורים לתרום בעבודה קהילתית. ועדיין, הדר ברובה מוזנחת וענייה.

בלב הדר הדועכת, כנגד כל הסיכויים וכמעט ללא עזרה ממסדית, התפתחה קהילה פעילה ומגוונת המתרכזת ברחוב מסדה וברחוב הלל המקביל לו. תושבי הרחוב - ערבים, עולים, חרדים, חברי הקהילה ההומו-לסבית וצעירים שנמשכו לרחוב בגלל מחירי הדיור הנמוכים והאופי המיוחד שלו יצרו ברחוב אווירה של קבלה, משפחתיות וסובלנות. בתי הקפה הקטנים שברחוב מציעים חוויה אחרת לגמרי מהפאבים של ציר מוריה ומרכז הכרמל, אמני רחוב מעטרים את הקירות בציורי-גראפיטי  ואירועי רחוב פתוחים נותנים במה לאמנים בתחילת דרכם. למישהו במשטרה האווירה הזאת עלתה על העצבים.

נגה ואוזי, זוג אמנים, עזבו לפני מספר חודשים את ביתם שעל הכרמל ופתחו גלריה ברחוב מסדה. "רחוב מסדה הוא רחוב מיוחד" אומרת נגה, "יש בו חיים של יוצרים, אנשים צעירים, רוח טובה. יש אנשים שרוצים שהוא יפסיק להיות מיוחד".

בחדשים האחרונים, מתלוננים תושבי הרחוב, המשטרה הופכת את חייהם של התושבים לבלתי- נסבלים. בד"כ זה מתבטא בעיכובים ברחוב ובחיפושים על גופם.

"יש כל הזמן הטרדות קטנות", מספר אוזי, "נטפלים במיוחד לאנשים עם מראה או לבוש מיוחד". גם בנדנה על הראש יכולה לעורר אצל השוטר "חשד סביר" ולהצדיק עיכוב. רחוב מסדה הוא הרחוב היחיד בהדר שאף אחד לא פוחד להסתובב בו בלילה. התושבים מספרים על תושבת המקום שנוהגת לצאת עם כלבתה לסיבוב לילי, לבושה בכותונת לילה. גם אותה השוטרים עיכבו.

כמעט כל אחד  ברחוב יכול לספר על חוויה אישית שבה הוא עוכב ע"י שוטר או התבקש לעבור חיפוש על גופו. לצד תלונות אלה, נשמעים גם סיפורם על התעלמות של המשטרה כאשר התושבים נזקקים לה. "השכן שלי הותקף ע"י ארבעה גברים באמצע הלילה", מספרת הדס בן ארצי, שעומדת בראש הוועד שהוקם בשכונה בעקבות היחס  המשטרתי, "בחורה שניסתה להפריד הוכתה גם היא ונגררה במורד המדרכה. כשירדנו לרחוב התוקפים ברחו. למשטרה לקח 28 דקות להגיע והם אפילו לא נכנסו לבית של השכן שהותקף כדי לגבות ממנו עדות".

"לא אחת אנחנו רואים פה תופעות של גזענות של השוטרים כלפי ערבים, כלפי רוסים או כלפי הומואים ולסביות שגרים כאן. ברחוב ארלוזורוב מעלינו יש דירות שמתבצע בהן סחר בנשים, מתחתינו ברחוב בן-יהודה יש סוחרי סמים. השוטרים באים שוב ושוב ומחפשים סמים על האנשים ובדירות. אין חיפוש אחרי הסוחרים. יש הרגשה שהשוטרים עובדים כדי לסמן "וי", להביא מכסה של דו"חות."

השיא הגיע באחד מערבי אוגוסט. באחת הדירות ברחוב נערכה מסיבה. המשטרה טוענת שהתקבלה תלונה על רעש מהדירה (מה שמסביר מדוע פשטו עליה עם כוח של 20 שוטרים ובלשים, חלקם בלבוש אזרחי). עוד טוענת המשטרה כי ברגע שדפקו השוטרים בדלת נשמע המארח צועק "משטרה, תחביאו את החומר" (מה שמסביר מדוע הם כיסחו אותו במכות ברגע שהוא יצא לקראתם וביקש לדבר איתם בחוץ). סמים, אגב, לא מצאו בדירה, וזה לא שלא חיפשו.   "בתחילת הסיפור צידדתי במשטרה", מספר אוזי. "אם יש חשד לסחר בסמים, אז שיערכו חיפוש. כמה ימים אחרי המקרה, שוב עשרות שוטרים ובלשים סגרו את הרחוב והגיעו לדירה.  לאכזבתם, הדיירים לא  היו בבית".

יומיים לאחר הפשיטה האלימה  התכנסו תושבי הרחוב והקימו את "ועד שכונת הדר נגד אלימות משטרתית". הודפסו חולצות, נפתח דף בפייסבוק ולתושבים חולקו פנקסים המפרטים את זכויותיהם ומדריכים כיצד להתמודד עם הטרדות משטרתיות. חברי הוועד מתעדים את ההטרדות והקימו צוות תגובה מהירה שחבריו נחלצים לסייע בכל מקרה של עיכוב או חיפוש. הוועד הוא גם זה שארגן את מסיבת הרחוב ביום שישי, וביום שבת נערכה מסיבת-גג במטרה לאיסוף כספים להמשך המאבק.

חלק מתושבי הרחוב תוהים האם קיימת כוונה "מלמעלה" לשנות את אופי הרחוב. יש מי שטוען שהעירייה רוצה "לחרד" את האזור. בשכונות החרדיות הסמוכות -גאולה ורמת-ויז'ניץ, קצב הגידול גבוה. ראש העיר רוצה להוריד את הצעירים והסטודנטים  לאזור הנמל ולאכלס את אזור מסדה בחרדים, הם טוענים. כך או כך, התושבים לא מפנים כעס אל החרדים או אל העירייה. הם רק רוצים שיעזבו אותם בשקט.

"אנחנו לא נגד המשטרה", מבקשת בן-ארצי להדגיש. "יש לנו אינטרס משותף. פנינו למטה המשטרה בחיפה אבל הפניות לא הועילו. אנחנו בסך-הכול רוצים שהמשטרה תבצע את תפקידה - שהוא עזרה לאזרח ושמירה על שגרת החיים".

נגה, האמנית שבאה מהכרמל, מסתכלת על הצעירים והמשפחות שממלאים את המדרכה. "הרחוב הזה נושם מעצמו", היא אומרת, "בכוח האנשים שלו, בלי עזרה. מנסים לשנות אותו, אבל אנחנו לא מוותרים על הרחוב שלנו בקלות".

צילום: יאיר גיל - http://www.yairgil.com/

* הפוסט פורסם לראשונה ב"עבודה שחורה"