חשבתי שאני אצליח. באמת. כשעמדתי שם, על הגג של הקומה הרביעית, צווארי מתוח לאחור, מבטי נטוע בענן חורפי שחלף מעל העיר, הייתי בטוח שאני אצליח להתרומם אם אני באמת ארצה. אם אני באמת ארכז את כל האנרגיה המחשבתית שלי, זה יעבוד. זה חייב לעבוד כי אני הרי אדון לעצמי ואיש מלבדי לא יקבע את גורלי.

בכותרת העיתון של יום המחרת, מישהו ייקרא על זה ויסתקרן. ככל שהוא יקרא יותר, הוא יבין שעשיתי מעשה שהוא בלתי אפשרי, מעשה שנוגד את כל חוקי הטבע, מעשה אשר נמצא בסתירה מוחלטת להגיון הבריא ולכל מה שלימדו אותו כנכון. הוא יקרא את כל הכתבה פעמיים רק כדי להיות בטוח שהצליח להבין נכון את העובדות. הוא יפנה את תשומת ליבם של האנשים הסובבים אותו לכותרת ולכתבה והם ידברו על זה שזה בלתי אפשרי וזה לא הגיוני ומישהו בטח יגיד שהוא לא מאמין למה שכתוב בעיתונים וזה בטח הכל קונספירציה של אנשי התקשורת שנועדה לגרום לאנשים לקנות דבר מה. בערב זה כבר יהיה בכל מהדורות החדשות. ראיונות נוקבים עם מומחים מהתחום, דיון על ההשלכות המשפטיות של העניין וצילומי שטח נדירים 'שהגיעו זה עתה' ממש לפני שעוברים לתחזית. התקשורת העולמית תעלה על הסיפור כבר ביום שלמחרת – "הילד שהצליח לעוף", ייזעקו הכותרות מרחבי העולם. כולם יירצו לדעת איך עשיתי את זה. כולם יחקרו מי אני ואיפה גדלתי ואולי אפילו ידברו עם ההורים שלי. חברים שלי ייתנו לעיתונאים מבט חושפני על אורח חיי והתחביבים שהתעסקתי בהם. מישהו בטח יזכיר שדווקא לא הייתי תלמיד מצטיין במתמטיקה ואז ישוו אותי לאיינשטיין.

אבל כל זה יקרה מחר. עכשיו אני עומד על גג הקומה הרביעית ומנסה להחליט מה יהיה היעד הראשון במסע שלי. הרי המקום הראשון שאני אגיע אליו ייחרט לעד בדפי ההיסטוריה כמקום הראשון שנחת בו הילד המעופף מהפרברים. כשאני חושב על זה, אני מבין שאולי כדאי לבחור ביעד קרוב כי בכל זאת, מעולם לא עפתי בעבר ואולי כדאי להתחיל עם טיסה קצרה למקרה שיתעוררו בעיות בדרך. תמיד טוב להכין תוכנית מגירה למקרה שאני אתנגש בציפור או אם פתאום אני אהיה צמא באמצע.

שלא תבינו לא נכון...לי זה לא כל כך משנה לאן לעוף שהרי אני אוכל לעוף לכל מקום שאני ארצה בעולם כל הזמן. זה לא כזה עקרוני בשבילי מי מהמקומות בעולם ייזכה לארח אותי ראשון אך כיוון שאני לא אדם אגואיסט, עלי לחשוב על טובתם של אחרים. יש בידי הזדמנות אדירה לעזור לאיזה עיר ענייה שאף אחד לא שמע עליה. התושבים יריעו לי כי הם יודעים שאחרי שאני ינחת שם יבואו המון תיירים וחוקרי תעופה, ואז יקימו בתי מלון ומסעדות בעיר והם לא יהיו כל כך עניים יותר. מצד שני, אולי כדאי דווקא לבחור בעיר גדולה ומרכזית כמו הונג-קונג או לונדון או אולי אפילו ניו-יורק. בעיר גדולה, כולם יידעו שאני מגיע כי הם ייראו אותי בראדארים המשוכללים שלהם והם יכינו לי קבלת פנים כמו שמגיע לי עם שתייה ואוכל והמון אנשים חשובים שיירצו ללחוץ לי את היד ובטוח גם יהיו צלמים; כן, כן....המון צלמים שישדרו את הנחיתה שלי לכל העולם ואז לא רק איזה איזור קטן ועני יראה את זה אלא כל המדינות בעולם. נשיאים וראשי ממשלות יזמינו אותי לנחות אצלם במדינה והם אפילו יתווכחו ביניהם באיזה מדינה אני אנחת קודם. הגנרלים מהצבא ירצו שאני אלמד את החיילים שלהם לעוף כדי שהם יוכלו לברוח מהר ממקומות מסוכנים ואני יהיה גיבור לאומי של כל העולם. וואו...כמעט קשה להאמין שאני, ילד בן שתיים עשרה וחצי מהפרברים, יצליח להיות הבנאדם הכי חשוב בעולם, ולמשך המון זמן אף אחד לא ידבר על שום דבר אחר חוץ ממני. אני אהיה האיקרוס החדש רק שבניגוד אליו אני לא צריך כנפיים ואני לא אפול באמצע ואם אני רק ארצה אני יעוף עד השמש ובחזרה- רק כדי להראות לכולם שאני יכול.

כל הדברים האלו עברו לי בראש בזמן שהתכוננתי להמריא. המשכתי להסתכל על השמיים במבט חוקר. צמצמתי את עפעפיי בניסיון להתרכז בעצם כהה ומרוחק שעף מעל הים, בטח מטוס שמגיע לנחיתה בשדה התעופה הלאומי. הייתי מבלה שעות ארוכות ליד הגדר של שדה התעופה, מביט במטוסים שעפים, מנסה לזכור איזה צבע של מטוס שייך לאיזה מדינה וכל כך רציתי לעוף כמו מטוס לאן שאני רוצה. כל יום הייתי הולך לגדר של שדה התעופה הלאומי, לפעמים לבד ולפעמים עם חברים. היינו יושבים ומסתכלים על המטוסים ואז מנסים לרוץ מהר מהר ולקפוץ כדי להתרומם באויר ולהמריא כמוהם אבל אף פעם לא הצלחנו להמריא. עכשיו על הגג של הבניין, אני יודע שאני יכול. אני יודע שזה יצליח כי אבא אמר שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה אם אני רק ארצה את זה באמת. לקחתי נשימה עמוקה...העצם הכהה התקרב לכיוון שלי. עוד מעט הוא יעבור מעליי ואז אני אדע לזהות מאיזה מדינה המטוס מגיע. מייד אחרי שהמטוס יעבור אני ימריא. החלטתי שאפשר לחכות עוד כמה דקות לפני שאני עושה היסטוריה. לא רציתי להפחיד את הטייסים של המטוס ולגרום להם לעשות תאונה. אני לא רוצה שבפעם הראשונה שילד מצליח לעוף בעולם, הוא יגרום לאסון תעופה...כולם ישנאו אותי ולאף אחד לא יהיה אכפת מזה שהצלחתי לעוף בכלל. כולם יגידו שהרגתי מלא אנשים וגרמתי להמון נזקים ובטח אפילו יענישו אותי כי לא תיאמתי את הטיסה שלי עם אף אחד ולא קיבלתי אישורים. הצל של הענן מכסה אותי ועכשיו יותר קל לי לראות את המטוס שמתקרב. אדום, יש לו צבע אדום. אני מנסה לחשוב לאיזה מדינות יש מטוסים בצבע אדום ולא מצליח להיזכר. אולי זו חברה חדשה שאף פעם לא ראיתי לפני כן, לא יודע. גם לא ממש משנה לי כרגע כי אני חושב רק על ההמראה שלי, ההמראה האנושית הראשונה בהיסטוריה...וואו.

עוד חצי דקה והמטוס כבר יעבור ואז אני ימריא. ככל שהוא מתקרב, אני מבין שהעצם קטן מדיי מכדי להיות מטוס נוסעים גדול...כנראה שזה מטוס פרטי ובגלל זה לא זיהיתי אותו בהתחלה. אני ממשיך לצפות בו, מרים את ידי אל מצחי בתנועה של חשיבות. העצם מתקרב ממש ואני מזהה את הצורה שלו...אני לא מאמין....זה בנאדם.....איש מבוגר שעף בלי כנפיים, ידיים פשוטות לצדדים, לובש חולצה אדומה ומכנסי חאקי. זה לא הגיוני....הרי אנשים לא עפים....זה לא טבעי....אני הייתי אמור להיות הראשון שעף. האיש המעופף עובר מעליי וממשיך לכיוון הנגדי. אני מסתובב וצופה בו בתדהמה עד שהוא נעלם בקו האופק. אני שוב מותח את צווארי אחורה ומישיר את מבטי אל הענן שמעליי. רעם מתגלגל נשמע למרחוק. נראה לי שאני לא יעוף היום. גם ככה עומד לרדת גשם וכבר מאוחר...עוד מעט יהיה חושך. אולי מחר.....נראה. כבר לא ממש בא לי לעוף.... כי אם אני לא הראשון בעולם, אז מה זה שווה!?