מתי כבר תבואי? אני שואל.
מתי כבר תגיעי אליי, אני כבר לא יכול לחכות.
זה בוער לי מבפנים, הגעגוע הזה.
רוצה כבר להכיר אותך, להריח, לשמוע את קולך, להביט בעינייך.
את לא עונה לי, שותקת, מתחבאת לך באיזו פינה, משחקת.
ואני מחפש אותך, הופך עולמות, סלעים, הולך בדרכים ואת נעלמת.
לפעמים מציצה אליי, קורצת מאחורי מסיכה שמסתירה את פנייך ושוב בורחת, לא נותנת לי להתקרב.
ואני חושב עלייך, מדמיין את פנייך, את צורת חיוכך, את הקמטים העדינים סביב עינייך כשחיוכך גודל.
מדמיין את פנייך הרכות כשידי מלטפת אותן.
קורא לך ואת לא עונה.
שותקת.
מדמיין אותך עטופה בזרועותיי כשליבך פועם אל מול ליבי, כל גופי רוטט מהתרגשות כשנשימתך מלטפת את צווארי בעדינות.

מתי כבר תבואי? אני שואל שוב.
מתי כבר תגיעי אליי שוב אהבה?
מתי תחליטי שנגמרו המשחקים והגיע הזמן שתהיה לי שוב אהבה?
מתי תפסיקי לברוח?
מתי תביני שבני האדם נולדו כדי להיות בזוג ולא לבד?
מתי תביני שבשבילי את היא סם החיים?

מתי כבר תבואי? אני שואל בשלישית.
ואת מחייכת לעצמך.
את יודעת שבסוף תגיעי אליי, אבל נהנית לשחק בי, כמו שאת נהנית לשחק בעוד הרבה נשמות בודדות אחרות, לא מבינה שכולם רק מחכים לך שתבואי, שהם לא אוהבים משחקים.
ואת מסתובבת לך בעולם, אהבה, מציצה בכל הבודדים והבודדות, מציצה בכל הזוגות שחיברת ומחייכת.

ואני עדיין זועק אלייך, מתי כבר תבואי אליי אהבה?