זה יכול לקרות בשקט רב, כאילו לא קרה דבר.   

אף אובדן אינו מתרחש באופן כה שקט"

- קירקגרד

מתי אנחנו הולכים לאיבוד?

האם זה אפשרי, לאבד את עצמך? או שאנחנו פשוט שוכחים או משתנים.....

האם האבולוציה האישית היא משהו שבאופן טבעי משנה את המציאות של מי שאנחנו?

האם זה נכון להאמין שהחלומות שהיו לנו בגיל 16, הם מי שאנחנו?! האם המבט המעונן הזה שאנחנו נוטים להסתכל בו אל העבר ולהיאנח ולומר ... ואיפה אני היום? האם הוא משהו מעבר לנוסטלגיה מתקתקה....האם העובדה שרציתי להיות רקדנית בלט (כי רקדתי עד גיל 15) היא ריאלית לבוגרת שאני היום (שמבינה שבשני שעורים בשבוע לא נהיים רקדני בלט) ולא אהיה חוקרת דולפינים (בעיקר כי אני מקיאה את נשמתי בהפלגות)

מתי אנחנו מוותרים על חלומות כאלה כדי להפוך למבוגרים אחראיים ותורמים לחברה ולמשפחה שאנחנו כיום?

האם עלינו לוותר על החלומות, או שהחלומות משנים צורה/כיוון/צבע/עומק כשאנחנו גדלים?

האם ניתן בכלל כיום, במציאות התובענית שלנו שבה אנחנו צריכים להיות הורים, מפרנסים, מצליחים בקריירה, ילדים להורינו, חברים טובים, בני זוג תומכים ואוהבים... לשמור על איזו שהיא פינה אישית רק לעצמנו, לחלומות שלנו?

האם זה מציאותי לחלום לחיות בזוגיות תוך שמירה של כל חלומותינו ומאווינו, או שחלק מההתבגרות היא ההבנה שהחלומות האלה, התקוות האלה לעצמנו הם משהו גמיש ומשתנה

האם חלומות ותקוות ורצונות עם "העצמי" שהולך לאיבוד, או שזה ויתור הרבה יותר עמוק מ"סתם" חלום.

------ 

אני איבדתי את עצמי.

לא כי אני אמא מסורה (ואני כן), לא כי אני לא ממומשת מקצועית (ואני לא), לא כי הפסקתי לצאת עם גברים (כי הפסקתי..או אולי לא התחלתי מחדש).  כי פשוט הפסקתי לחשוב במונחים של "אני" "מגיע לי" "בא לי"

מצאתי את עצמי לפני כשנה אומרת לבת שלי (שהיתה בהתקפת "בא לי") ש'באלי' זה אי באינדונזיה ולא בבית שלי.... ואז הזדעזעתי...

מתי לימדו אותי (או למדתי עצמאית) שאסור לי לחשוב במושג של "בא לי" (שזה לא אומר שאקבל את זה)

פשוט הפסקתי לתת לעצמי את הזכות לקבל או לבקש...

אני עדיין לא מצאתי את עצמי לגמרי, מה שכן, למדתי שמותר לפלס את דרכי עם מצ'טה בזמן החיפוש.