האמת שלכתוב על האינדינגב עכשיו, כל כך מעט מדי זמן אחרי שהוא נגמר, זה רעיון רע. אני לא חושבת שעיכלתי עדיין את החוויה הזו. אני רקרוצה להגיד שההלם הטוב של לראות את רות דולורס וייס רוקדת ומחייכת על הבמה היה גרם לי להרגיש כלכך מלאה, בדיוק כמו שהייתי צריכה.

(ושבכלל, הפסטיבל הזה הוא הדבר הנפלא ביותר שיכול להתקיים, ושאני כבר מתחילה לחלום על אינדינגב 2010.)