גיל מאה, הוא גיל עגול מכובד ולעיתים מרופט, על מנת לנבור ולפשפש בעבר הרחוק והקרוב, ולגלות ממה מורכב הדי.אנ.אי של כל דבר וחפץ. לכבוד יום ההולדת של העיר העברית הראשונה, גיבשתי רשימה של 100 מושגים, שלדעתי הזיזו ועדיין מזיזים את העיר הזאת. אלבום מזכרת זה בנוי לפי סדר האלף-בית, והוא מדלג בלי הפסקה, מנושא לנושא, מערך לערך, כך שבסופו של דבר (אולי:) מפצח את הגנום העירוני

מאת ארן הרשלג

א

אחוזת בית שמה של האגודה הרשמית שגלגלה החל מ-1906, את כל החלום הבלתי אפשרי של עיר עברית ראשונה בארץ ישראל. ליו"ר הועד נבחר עקיבא אריה ויס, טיפוס כריזמטי שהיה חדור אמונה והתלהבות, להפוך את החולות שמצפון ליפו לשכונה עם בתים פרטיים בני קומה אחת, רחובות סלולים, שדרות עצים פורחות, תשתיות של ביוב, מים וחשמל ומקומות עבודה לתושבים שיאזרו אומץ ויאכלסו אותה. לא פחות משלוש שנים של יזמות, מהמורות הלוואות ושכנועים נדרשו, על מנת להוציא את התכנית הגרנדיוזית לפועל, וכך בכ' בניסן תרס"ט (11 באפריל 1909), עלתה לקרקע "מקצף גל ועננה", העיר העברית הראשונה.            

אחוזבית זה לא שלמפעל הציוני היה עניין במסחור יתר של המותג "אחוזת בית". היתה זו פשוט יוזמה מקומית ואישית של אב גאה, שהחליט לעשות מעשה שישאיר את כולם פעורי פה, אבל כזה היה עקיבא אריה ויס ממייסדי העיר. מסתבר שהוא לא רק חלם על הקמת שכונה עברית, אלא החליט להפוך חלום למציאות ולקרוא לבתו שהיתה הבת הראשונה שנולדה בקרת (הבן הראשון היה אהרון דנין) בשם הסמלי..."אחוזבית", על משקל אליזבת, שהיה שם ידוע ומקובל באותו זמן. כנראה שחבלי הלידה, משק כנפי ההיסטוריה וריגוש היתר על הולדת הבת עשו את שלהם והביאו את האב והאם לבחור בשם שינציח את פועלם. אבל אתם חייבים להודות שזה מקורי, מקומי וכל כך איך לומר, תל-אביבי. 

אמנות ותרבות כמקום שחרט על דגלו להיות "עיר בלי הפסקה", אין ספק שתושבי העיר וקברניטיה עושים הכל על מנת להגשים את המטרה הזו. תל אביב-יפו היא עדיין לא עיר הבירה, אבל היא בהחלט בירת האמנות, הכלכלה והתקשורת של ישראל. בהקשר שלנו, אין תזוזה אמנותית על כל גווניה החל מספרות, שירה, ציור, ותיאטרון שלא נולדת/עוברת/נכתבת או מועלת כאן. זה היה נכון כשרק הקימו את תיאטרון "הבימה", "התיאטרון" "המטאטא", ו"מוזיאון תל אביב" שנחנך בביתו של מאיר דיזנגוף; ולאחר מכן את "היכל התרבות", "בית לסין", "הקאמרי", "צוותא"; ולבסוף כשהגיע תורן של הגלריות לאמנות ששימשו כבית לאמני ישראל, ווהמתחמים האלטרנטיביים שמשמשים כאכסניה לאמנות ואמנים עם רעב.

המשכן לאומניות הבמה: אשר תוכנן על ידי האדריכל יעקב רכטר וקרוי גם "מרכז גולדה", מכיל בתוכו שני מונומנטים חשובים- תיאטרון הקאמרי ובית האופרה. המשכן שנחנך בשנת 1994, הפך במהרה למוקד משיכה לאירועים תרבותיים, אמנותיים  וססגוניים, וזאת בסמוך לפנינים התרבויות שכבר היו במקום- מוזיאון תל אביב וספריית בית אריאלה.

מוזיאון תל אביב לאמנות: תחילתו של מוזיאון זה בשנת 1932, בביתו של ראש עיריית תל אביב הראשון מאיר דיזנגוף, בשדרות רוטשילד. המוזיאון הפך עד מהרה למרכז התרבות של תל אביב, והציג אמנים מקומיים וזרים בתערוכות קבע ותערוכות מתחלפות. היום, מקדם מוזיאון תל אביב את פניהם של יותר מחצי מליון מבקרים מדי שנה ומהווה מרכז תרבות מגוון ודינאמי.

תיאטרון הבימה: התיאטרון הלאומי של ישראל, שחוגג בימים אלו תשעים ושתיים שנה (הוקם 1917), הינו התיאטרון העברי הראשון ובימים אלו הולך ונבנה עבורו המתחם המחודש. אין ספק שהבימה הוא יותר מתיאטרון, שכן היו שאמרו עליו שהוא "אבן ייסוד בתחיית השפה והתרבות העברית בישראל".

התזמורת הפילהרמונית הישראלית: התזמורת אשר נוסדה בשנת 1936 על ידי הכנר והמוזיקאי ברוניסלב הוברמן, היא הצלחה בקנה מידה מקומי ועולמי. זובין מהטה, המנהל המוזיקלי של התזמורת כיום, מוביל את התזמורת מזה מספר עשורים במקצועיות ומציע לקהל המנויים קונצרטים מיוחדים, אשר מקדמים את היצירה המוזיקלית הישראלית בארץ ובעולם כולו.

בית ביאליק: לכבוד יום הולדתו ה-136 של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שוחזר ושופץ ביתו דמוי הטירה, אשר היה מאז הקמתו בשנת 1924, לאחד הבתים המרכזיים בפניה התרבותיים וההיסטוריים של תל אביב והיישוב העברי בארץ. כעת פתוח הבית לציבור הרחב, כמוזיאון למורשת המשורר, ארכיון לכתבי ידו ומרכז תרבות וספרות.

מתחמי תרבות נוספים בית ראובן, האופרה, מרכז סוזן דלל, מוזיאון ארץ ישראל, בית התפוצות והיכל העצמאות. 

ארכיטקטורה למרות גילה הצעיר של העיר, הצליחו לבנות כאן אין ספור סגנונות בנייה, שלא היו מביישים ערים אירופאיות בנות מאות שנים. אלא שכאשר בוחנים את המכלול והתוצאה הסופית, מקבלים שמיכת טלאים ללא כל מכנה משותף שמעיד על תכנון מקדים או מקיף וזה למרות תכנית גדס (ראה פטריק גדס), שהיתה אמורה לתת מענה ולהציע מודל של עיר גנים עם שדרות, גנים ושכונות מגורים עירוניות לתפארת.  רחוב הרצל ושדרות רוטשילד שהיוו מלכתחילה את העורק התרבותי-כלכלי החשוב בעיר, ריכזו את מרבית ההתרחשות האדריכלית-אורבאנית. בתחילת הדרך היו אלו בתי המייסדים ואחר כך גם מבנים בתקופה מאוחרת יותר שניבנו בסגנון אקלקטי ושילבו בעצם, שיטות וסגנונות שונים ליצירה אחת שלמה. בהמשך היו אלו דווקא המבנים הציבוריים, העסקים והחנויות ששיוו לעיר את האופי השוקק, כמו: הקיוסק הראשון שניצב בסמוך לרחוב אלנבי, ולאחר מכן נבנו בתי "הבאוהאוס", בית העירייה הראשון, ביתו של מאיר דיזנגוף (בשד' רוטשילד 16), שבו הוכרז על הקמת המדינה ובקצה השדרה בניין תיאטרון "הבימה" ו"היכל התרבות". בשיטוט בשדרות רוטשילד וברחובות המקיפים אותה, ניתן לזהות את אותם בנייני רבים "באוהאוס" (הסגנון הבינלאומי), אשר המאפיינים העיקריים שלהם הם: קווי מתאר נקיים ופשוטים בצורה עגולה או ישרה, מרפסות פתוחות, חלונות לאוורור ולהכנסת אור בחדר המדרגות והכי חשוב פונקציונאליות מרבית למשתמש. בתל אביב מרוכזים כ-4000 בתים בסגנון זה, אשר בשל לובנם הבוהק קיבלו את הכינוי "העיר הלבנה". זהו המקבץ הגדול ביותר בעולם של מבני "באוהאוס", ובשנת 2003 הכריזה אונסק"ו כי אזורי "העיר הלבנה", הם אתר מורשת עולמית. בתים בסגנון בינלאומי שתוכלו לראות בשדרה:בית גולדנברג- שד' רוטשילד 113בית ברלין- שד' רוטשילד 83בית אנגל- שד' רוטשילד 84בית סמואלסון- שד' רוטשילד 67בית רובינסקי-בראון- שד' רוטשילד 82 

ב

בית קברות טרומפלדור בית הקברות הישן של תל אביב, הוקם לפני הקמת העיר כבר בשנת 1902, רחוק מבתי התושבים של יפו ושכונת נווה צדק, והיה בית הקברות היחידי שפעל בתל אביב עד 1932. המקום בנוי על שטח של כ- 10 דונם ונמצאים בו כ-5,000 קברים של אנשים מן השורה וקברי אחים, לצד אנשי שם, אנשי ציבור, ידוענים של אותה תקופה וגם קברו של ראש הממשלה השני של מדינת ישראל משה שרת. איזו סיבה יש לנו להציע לכם להגיע לביקור בבית קברות אתם שואלים? ובכן מסתבר שדווקא סיבה טובה. אפשר לומר שכל החבר'ה הטובים נמצאים כאן, ולכן הסיור בבית הקברות, הוא מעין הליכה בין דפי ההיסטוריה של היישוב העברי בארץ ישראל. לאן שלא תפנו עיניכם, תוכלו לגלות מצבה מעוטרת בשם שבדרך כלל אתם מכירים משלטי הרחוב. בין המצבות תוכלו לזהות את מייסדי תל אביב וביניהם: מאיר דיזנגוף, עקיבא אריה ויס, אחוזבית ויס, ד"ר יהודה ליב מטמון כהן, מנחם שיינקין ואחרים. מאנשי הרוח של אותה תקופה תגלו את: חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, נחום גוטמן, ראובן רובין, דבורה בארון, אחד העם ואחרים. ומנהיגים ציוניים ואנשי ציבור נבחרים כמו: מקס נורדאו, חיים ארלוזורוב, חיים לבנון, דב הוז ומרדכי נמיר. 

בָּרִי אי שם בשנות השמונים המוקדמות, כשהכבישים היו דלילים ממכוניות וצפופים בבני אדם, היה זה ברי (אף אחד לא ידע את שם משפחתו), אוהד שרוף של הפועל תל אביב, שנהג לרכב על אופניים לאורך איבן גבירול, ולעשות שליחויות כשעוד לא היה לזה אפילו שם. ברי היה נוהג לרכב, כשביד אחת הוא מחזיק רדיו-טייפ ענק וביד השנייה אוחז בכידון ולעיתים אף מנופף לקהל מעריציו השופע. בשנים הללו, ברי היה סמל תל אביבי מובהק, שהקפיד ללבוש תמיד את החולצה האדומה ולזמר זמירות אודותיה. נכון להיום, אומרות השמועות כי ברי חי באושר ואושר ומתרחק מקהל, אטרקציות ורכבים דו-גלגליים שהיוו חלק מנוף חייו.  

בתי קפה הסיפור התל-אביבי המשובח והארומטי ביותר מבין כל ספלי הקפה שנמזגו מימי קפה "פילץ" ועד ימי "הקנטינה" של ימינו, הוא ללא ספק סיפור המאבק בין קפה "רוול" (1948)- מעוז הבורגנות וקפה "כסית" של חצקל (1942), מבצרם של האמנים ואנשי העט, שהזניקו את מניותיו של רחוב דיזנגוף, עד כדי כך שנוצר עבורו הפועל הייחודי "להזדנגף". השם רוול, הנשמע כמו גרסת ג'יבריש מהוה, היה הלחם של שתי ההברות הראשונות של הבעלים (קונדיטורים במקצועם) גוסטב רוזנברג וקרל ולר. הקפה נוסד בדיזנגוף 111, אך כעבור מספר שנים הורחב צפונה והתווספה לו גינה גדולה שהיתה לאטרקציה רבת רושם ולמגה בית קפה (900 מקומות ישיבה). היושבים ב"רוול", גיוונו מדי שעה את אופיו של המקום- בבקרים היה זה "מקדש הרכילות התל אביבית", ובערב מילאו את הרחבה ידועני תיאטרון וקולנוע. הסימן להפיכתו של מקום למקדש עליה לרגל, נוצר כאשר המקום החל להיחרז בשיריהם של משוררי התקופה, וכך כתב דידי מנוסי באותם ימים: "הגברת רוול ידועה בעולם כאשה לא חוקית של כולם- של כולם, לעוברים ושבים היא קורצת כי ביתה הוא ברחוב הראשי, גם את כל החברה הנוצצת מכירה היא באופן אישי". לעומתו כתב יהונתן גפן "קפה שאין בו לא בדרנים כמו בפינתי או אמנים כמו בכסית- קפה רוול, שהוא קפה הנשים הבוגרות היפות והקפה הטוב...". סופו של רוול היה סוף אלגנטי וחסר רגעי משבר, באוגוסט 1980 משסרב הדור הבא במשפחות המקימים להמשיך את מפעל ההורים, סגר קפה רוול את שעריו ונשאר צעיר לנצח.כסית כבר היה סיפור אחר. מרגע לידתו ועד היאספותו לאבותיו, בהנהלת יחזקאל ויינשטיין, היה מזוהה המקום עם שדרת הבוהמיינים בתל אביב. גם במקרה הזה הורחב המקום לאחר מספר שנים, כך שיכל להכיל כעת את שמנה וסולתה של חוגי הספרות והאמנות ובהם נתן אלתרמן, אהרון מסקין, אברהם חלפי, אברהם מסקין ושני היהלומים שבכתר, חנה רובינא ואברהם שלונסקי. מעמדו של קפה כסית הלך והתעצם כמוביל תרבות עד כדי שקיבל אישור רשמי מהעירייה להפעלת המקום עד השעות הקטנות של הלילה. "ייבי ושמוליק ישבו אצל חצקל כסית, ייבי צועק למרסל שיביא עוד כוסית, משה  צועק עד מתי בטלנים, קחו קצת מלים וחברו לחנים כאן לא שותים בחינם השתנו הזמנים", כך כתב יעקב רוטבליט את ההמנון של קפה "כסית" ושמוליק קראוס הלחין, תוך שהם מוקירים את המקום, יושביו ומעריציו. סופו הצפוי אך החלקי של כסית התרחש בדצמבר 1979, לאחר מותו של חצקל המשיך בנו משה לנהל את המקום בהצלחה ראויה עד שנפטר בשנת 1987.   

המשך יבוא...