לפני יומיים קראתי מאמר שפורסם בהארץ (ברשת). אני לא אזכיר אותו כי לא מגיע לו פרסום.

הוא כתב על כך שפיברו' מאובחנת רק לפי תלונות החולה ולכן זה לא אמיתי.

שבגלל שאפשר  לראות ברשת את המקומות הכואבים והתסמינים, כולנו ממציאות (וכמה ממציאים).

התחלתי להתרתח עם כל שורה שקראתי מהמאמר. תומר ראה אותי וביקש שאני אפסיק לקרוא את זה. אח"כ הוא גם הציע שאני אעשה משהו, ואזמין את כולם להתלונן על פרסום המאמר.

ההצעה הראשונה היתה הנכונה ובה בחרתי. הפסקתי לקרוא ואחרי שעתיים בערך גם ממש שחררתי ולא הזכרתי את זה יותר.

התחושה שהיתה לי בעת קריאת המאמר הזכירה לי את התחושה שהיתה לי בעבר בהקשר לנושא אחר.

גדלתי בבית פמיניסטי, עם אחות שהתנדבה ועבדה במרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית. בהגיעי לגיל 22 גם התנדבתי ועבדתי במרכז סיוע.

זה נושא שקרוב לליבי ותמיד היה לי חשוב לנסות להראות ולהסביר לאנשים (בדרך כלל גברים) את המשמעות והגורמים לתקיפות ואונס. בגלל שזה קשה להסביר, במיוחד עם כל ההתנגדות והבדיחות והדעות השונות, היתה לי נטיה להתעצבן ולהיות מתוסכלת ללא סוף.

לקח לי שנתיים אבל הבנתי מאז תחילת ימי הפיברו', כשאני מתוסכלת ומתעצבנת, זה רק מחמיר את הכאבים והעייפות.

מאז, כשמשהו מטריד אותי ומעצבן אותי, אני חייבת להזכיר לעצמי שזה לא שווה את זה ולעבור ללחשוב על משהו אחר או לקרוא משהו, רק כדי להוציא את העצבים מהראש.

פתאום שמתי לב לזה עם המאמר המטופש שקראתי והחלטתי לכתוב כאן בבלוג.

בהצלחה לכל הסטודנטים שהתחילו היום ללמוד!

מקוה שהשנה האחרונה שלי תעבור בשלום, עם דגש על תעבור!

ולאתנחתה קומית:

תומר נחתך בגילוח....באצבע?!!

החתול שלי קראש מתחבא מצרותיו בתוך סל הכביסה