ג  

גימנסיה עברית הרצליה קשה למצוא נחמה בהריסת המבנה המרשים הבנוי בסגנון אקלקטי, של "הגימנסיה העברית הרצליה" בשנות השישים. אבל אם בכל זאת רוצים לראות גם את הטוב והמואר שבעניין, ניתן לומר שללא ספק הריסתו בטרם עת, קידמה בצעדי ענק את נושא שימור המבנים בישראל בכלל ובתל אביב-יפו בפרט. זו הסיבה דרך אגב שסימלה של המועצה לשמירת אתרים הוא תבליט בית הספר. מכיוון שהקמת אחוזת בית, היתה חלק מהחזון הציוני בארץ ישראל, היה חשוב למייסדים שאופייה של השכונה יהיה עברי ומקומי, דבר זה הביא לכך שהגימנסיה היה בית הספר התיכון הראשון בישראל ובעולם, בו לימדו בעברית. בעיתון "ההשקפה" (שנה ה' גליון מח') זה נראה כך: "צריך לבנות לכבוד הרצל שכונה גדולה עבריה, עיר עבריה... שכל תושביה ידברו רק עברית... ובעיר העברית הזאת יכוננו על שם ד"ר הרצל, בית ספר תיכון עברי, זה יהיה לעת עתה זיכרון שיגשים את תוכניתו הלאומית של יוצר הציונות המדינית". להבדיל מהיום, הבירוקרטיה לא היתה חלק מהיומיום ולאחר שלימדו ד"ר יהודה לייב מטמון-כהן ורעייתו פניה החל מ-1905 את התלמידים בביתם, נחנך ב-1909 ברחוב הרצל, מתחם הגימנסיה הידוע, שיהפוך עם השנים למרכז חברתי ולאבן שואבת בכל הקשור לחינוך ותרבות. 

גינות מי שמחפש ירוק בעיניים עדיף שימשיך צפונה, אבל אם אתם מחפשים תכנון עירוני המשתדל ולפעמים מצליח, לחבר בין בנייה אורבאנית ועיר המושתתת על גינות, או "עיר גנים" במובן הבריטי שלה, כפי שקראו לה המתכננים ובראשם פטריק גדס, יש לנו על מה לדבר איתו. העיקרון מאחורי התוכנית היה לבנות ריאות ירוקות בצמוד לבתים (כפי שניתן לראות על ציר איבן גבירול), וריאות גדולות בצמוד לשדרות או מרכזים חשובים.

גירוש תל אביב מעט ידוע על אחד האירועים הקשים והבלתי אפשריים, שהתרחש ב-1917 וקיבל את שם הקוד "גירוש יהודי תל אביב". האימפריה העותומאנית החליטה באופן גורף, כי מי שלא נוטל על עצמו את הנתינות שלהם, מגורש לאלתר מארץ ישראל. ככל שחזית המלחמה התקרבה, כך הפעילו התורכים לחץ גדול יותר על התושבים "להתעתמן" ולא יגורשו. ב-30 במרץ 1917 האיום הפך לממשי והמפקד האזורי שמונה על ידי התורכים, החל בפינוי שהוגדר לטענתו ככזה "שיגן" על האוכלוסייה. המגורשים נדדו למקומות שונים ברחבי הארץ, וחלקם אף נפטר ממחלות ומרעב. בדצמבר אותה שנה, לאחר שהכוחות הבריטיים כבשו את תל אביב, חזרו המפונים לבתיהם, שנשמרו בינתיים על ידי תלמידי הגימנסיה.    

גלידה מונטנה את עולמו קנה מתחם גלידה מונטנה, לאחר הקרנת הסרט "אסקימו לימון", אבל האמת היא שהיה מאחוריו כבר לא מעט קילומטרז' של חיי חברה ממיסים וגלידה אמריקאית בשני טעמים החל משנות ה-60. את שמו קיבל המקום בזכות אחד מבעליו, שהיה עולה חדש ממונטנה. בתחילת הדרך נשען המקום על קהל מנמל תל אביב, כשהמקום תיפקד עדיין כנמל בהם עובדים סוורים המפרקים מכולות מאוניות, ולא כמרחב ציבורי בורגני ומיופייף. למרות השנים, המיקום שהפך למוזנח וגלידות חדשות בטעמי סושי ואבוקדו, שרדה מונטנה את סימני הזמן והצליחה להוכיח שיש מקום בעולם הזה גם לחנויות גלידה שהן לאו דווקא רשתות ולא מוכרים בהן מיקפא יוגורט היי-טק. 

גלישה בתקופה שהחסקה היה הכלי תחבורה העיקרי של המצילים, התחילו להגיע ניצני הגולשים לישראל, שהתמקמו לאורך חוף הילטון. שנות ה-80 שהיו שנים של רנסנס בכל התחומים, תפסו  גל גם בענף זה. לא לקח הרבה זמן וכל שביעיסט היה צמוד לדגם מקומי של גלשן מסוג "ניר" או "מוסה". מאוחר יותר הגיעו הדגמים הממותגים של "טאון אנד קאונטרי", שהיו קלים יותר, נעימים למגע וצבעוניים יותר.  

גן החיות היום אי אפשר להבין את זה, אבל עד שנת 1980 עמד באמצע העיר, גן חיות שהתפרש לכל אורך רחוב הדסה עד בואכה לרחוב איבן גבירול. פינגווינים, דובים, ג'ירפות, אריות, נמרים ושאר החיות ששכנו בתיבת נח, היו הליהוק בגן שהוקם על ידי מרדכי שורנשטיין עולה חדש מדנמרק. הגן שנפתח בשנת 1938 קיבל את אורחיו כששני אקווריומים גדולים ובהם נחשים עמדו בשערי הגן. עם הקמת בניין העירייה החדש ובניית שכונות המגורים שמסביב, הפך גן החיות לסוג של בעיה אסטטית בקרב השכנים החדשים. קשה היה להתעורר בבוקר עם קריאות הקופים, שאגות האריות, או תרועת הפילים ולאחר משא ומתן נוקב, עברו החיות דירה לספארי ברמת גן השכנה. מיותר לומר שעל שרידיו של גן החיות, נבנה מיזם קניות חדשני ובניין מגורים תחת השם "גן העיר". 

ד    

דוד אבידן יותר מכל היה דוד אבידן, שהחודש מלאו 14 שנה למותו, משורר נועז שכתב שירה עירונית, בעלת שפה שנבראה מחדש לצורך כתיבתו. להבדיל ממשוררי ה"שירה העברית החדשה" כמו אלתרמן, נחשב אבידן לאחד הבולטים במשוררי דור המדינה בכלל ולאוונגרדיסט בפרט. לצד שיריו החדים והכואבים היטיב לצייר, לעסוק בקולנוע ניסיוני ואף לכתוב ספר על הדופק התל אביבי בבארים השכונתיים ובמועדונים האפלים, תחת השם "המדריך לחיי הלילה". כיוון שהחיים (והמוות) חזקים מכל דבר, החזיר אבידן ציוד באמצע הדרך כשהוא רק בן 51.   

דודו גבע כירושלמי, היה דודו גבע פורץ דרך שהיה יכול לעשות את המהפכות העממיות שלו רק בתל אביב. בהתחלה היו אלה רעיונות בעלי קוים פשוטים, שהיו טבולים בעקיצות בעלות ווליום שאינו מעיר את השכנים והציבור. אבל בהמשך הצליח גבע לבנות סאטירה חברתית, צועקת ונועזת והציג את האיש/הברווז שברחוב מנקודת המבט השברירית שלו. המיתוס הישראלי ושיברו מעולם לא היה נראה שביר, עדין וחתרני, כמו שהופק על ידו ב"העולם הזה", "חדשות", "העיר" ולקראת דמדומים גם ב"ספרות זולה", חוברת קומיקס בהשתתפות כמה מחבריו. למחווה אחרונה זכה לאחר שנפטר (בפברואר 2005), כאשר על גג בניין העירייה הוצב הברווז המיתי שלו, המביט על העוברים והשבים במין הבעה ספקנית ועולצת ממרומי השמיים.   

דן או בשמו המלא "קולנוע דן" ששכן ברחוב הירקון, היה אושיה מקומית שבישרה את המהפכה האלטרנטיבית-מוזיקלית בשנות השמונים. לא עוד מועדוני זמר, אלא פאנק, רוק וגל חדש מיובא מאנגליה, שהיתה בעידן הזה רחוקה יותר וזרה יותר. מי אם לא איאן דיורי והלהקה שלו היה מתאים במאי 1985, , סוזי והבנשיז, החונקים, רוברט סמית', מרק אלמונד וטוקסידו מון שבאו להקנות ערכים לצבר התל אביבי הממוצע. זכורה היטב גם המסיבה להחייאת "ווליום 84'", עיתון הרוק היחידי שהיה בסביבה והראה שוואם זו לא האפשרות היחידה.  

דרייב אין עזבו אתכם מסרטי בורקס אמריקאיים, שלימדו אותנו ש"פונזי" לוקח בחורות לדרייב אין, על מנת לעשות להם שיעור אנטומיה. הדרייב אין של תל אביב, היה הדבר האמיתי, בכל מה שקשור להתייחסות אמיתית וטוטאלית לקולנוע. אז נכון שהרמקול לא ישב טוב על החלון, ולפעמים היה קשה לקרוא את התרגום, אבל איזו חוויה גדולה תרתי משמע, איזה מסך וכדי ללכת למזנון לא צריך היה להקים שורה של אנשים או לחכות להפסקה., פשוט יצאת מהאוטו וגררת אחריך דלי מלא פופקורן חזרה למכונית. בהמשך התפתחה סצנת פסי הרכבת, שם ילדי העיר ישבו על גבעה הצופה על המסך הענק וצפו בסרטים עדכניים ומיד אחר כך צללו לעומקם של "הסרטים למבוגרים".    

המשך יבוא...