גיל מאה, הוא גיל עגול מכובד ולעיתים מרופט, על מנת לנבור ולפשפש בעבר הרחוק והקרוב, ולגלות ממה מורכב הדי.אנ.אי של כל דבר וחפץ. לכבוד יום ההולדת של העיר העברית הראשונה, גיבשתי רשימה של 100 מושגים, שלדעתי הזיזו ועדיין מזיזים את העיר הזאת. אלבום מזכרת זה בנוי לפי סדר האלף-בית, והוא מדלג בלי הפסקה, מנושא לנושא, מערך לערך, כך שבסופו של דבר (אולי:) מפצח את הגנום העירוני

מאת ארן הרשלג

ה

הכרזת העצמאות ביתם של צינה ומאיר דיזנגוף, ראש העירייה הראשון והשלישי של העיר ברחוב רוטשילד 16, עבר במשך עשרות השנים תפקידים שונים. הבית נבנה כקומה אחת (בהמשך נבנו עוד שתי קומות), בסגנון אקלקטי ושימש כבית העירייה לכל דבר. בעקבות מותה של צינה, שאהבה אמנות, החליט דיזנגוף לרכוש ציורים ולהפוך את חלל הבית למוזיאון לאמנות, כשבמקביל פעל בבניין גם בנק וגם משרדי הקונסוליה הבלגית בישראל. דיזנגוף הוריש את הבית לאחר מותו ב-1936, לילדי העיר ותושביה, ובמשך השנים שימש כאכסניה לפעילות תרבותית וקונצרטים. כאשר מנהיגי היישוב, חיפשו מקום בטוח ומוגן מהפצצות אוויר, הוחלט לערוך בבית זה את ההכרזה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כסאות וספסלים הושאלו מבתי הקפה הסמוכים, סמלי הציונות נאספו ונתלו ברחבי הבית וחברי אסיפת העם שהגיעו מכל רחבי הארץ ואפילו מירושלים הנצורה, חתמו על מגילת העצמאות. הקהל הרחב האזין לנאום של דוד בן-גוריון, באמצעות רמקולים שהוצבו בשדרה, אך מיותר לציין שרבבות האדם שנאספו, חיכו לרגע שבו ייצאו המכובדים ויודיעו שהרגע ההיסטורי שנחתם בלב תל אביב הקטנה, כבר מאחוריהם. שנים אחר כך, ביקש בן-גוריון להסב את ההיכל למוזיאון בית התנ"ך ועד היום המקום חלק מהבניין מופעל על ידי העמותה חקר התנ"ך.  

המכביה האירוע הספורטיבי האולטימטיבי לשרירנים היהודיים, החל כבר בשנת 1932, אך קודם כל היה צריך לתת להם סיבה להגיע לארץ ישראל, ואם אפשר גם לשכנע אותם לעשות עלייה. כחלק מהחלום הציוני, הוחלט על הקמת אצטדיון מפואר בסמוך לשפך הירקון, שם נערכו התחרויות האולימפיות במשך חמישה ימים במגוון ענפים מצומצם, דבר ששם את תל אביב על המפה העולמית. על האירוע לקח חסות הנציב הבריטי ארתור ווקופ בכבודו ובעצמו, ובתפקיד המארח נבחר מאיר דיזנגוף ראש העירייה, שהוביל את 390 הספורטאים מרחבת הגימנסיה העברית הרצליה, אל עבר האצטדיון המפואר. האירוע שהתרחש בתחילה כל שלוש שנים, ויצר היכרות וידידות בין היהודי שבגולה לישראלי המקומי, ובהמשך אף התגלו בו תגליות שהפכו לאולימפיות כמו במקרה של: מארק ספיץ כמובן וטל ברודי. 

הסובל תקראו לו סטנד-אפיסט שהקדים את זמנו, ליצן חצר או אידיאולוג מהפכני, אבל בשום פנים ואופן אל תאמרו לו מילה אחת על הפיצה שלו. כזה הוא דלל או כפי שהוא מוכר בשם הבמה שלו "הסובל", בעל הפיצריה הכי ידועה ועמוקה בעיר שהפך בעקשנות ובצעקות על לקוחות שלא הבינו את בדיחותיו למוסד. אם החלטתם ללכת על משולש או שניים, לא בטוח אף פעם שתקבלו את רצונכם, שכן שעות הפתיחה של הבעלים, לא ידועות אפילו לו. לכל אחד שאכל ואפילו עבר לידו בשתיים בלילה, יש סיפור, בדיחה או רשמים מהפיצה הדקה ועמוסת אבקת השום שלו. דלל הצליח לאורך עשרות השנים, לקבע את עצמו בתודעה, ואפילו להיחשב לגרסה מתחרה של ה"סופ נאצי" של סיינפלד.    

הצלמניה פרי-אור אם פס הקול של תל אביב הם שירי נתן אלתרמן, הצד החזותי היומיומי שייך לרודי ויסנשטיין, שהקים ב-1940, עם עוד שני שותפים חנות צילום ברחוב אלנבי 30, בקרבת קולנוע מוגרבי. בחנות צולמו תושבים וגם אישים ופוליטיקאים רבים, אך בעיקר נהג לצלם את החיים האורבאניים המתפתחים של העיר, כמו: תנועת הרכבת שחוצה את אלנבי, הקזינו על חוף הים, מסע ההלוויה של ביאליק, בניית נמל תל-אביב, אניות המעפילים ואחרים, אך גולת הכותרת היתה כאשר צילם את הכרזת העצמאות באופן בלעדי. כשנשאל מדוע אין נוכחות לתמונות מהכרזת העצמאות כשהנוכחים שרים את "התקוה", נהג לומר "באותו רגע לא הייתי צלם, עמדתי דום ושרתי ובכיתי עם כולם ביום המרגש של חיי". את ארכיון התמונות של ויסנשטיין מנהלת אלמנתו מרים, שפועלת בנמרצות נגד סגירת המקום, ועדיין מקטלגת ומסדרת את רבע מיליון התמונות שברשותה, למען הדורות הבאים.                                       

ו

ויטק 9 תודו שכאשר אתם שומעים את שם הרחוב הזה, אתם ישר מחפשים בנין באוהאוס בן שלוש קומות עם פרחי ביגוניה משתלשלים ממרפסותיו. בבית שהפך להיות מפורסם בפני עצמו ושוכן במציאות בשדרות רוטשילד פינת החשמונאים, התגוררו ארבע משפחות תל-אביביות שהיוו מיקרוקוסמוס של החיים הישראליים. הבניין נבנה בשנת 1935 על ידי האדריכל שמואל שטיינבוק, והוא מתהדר באלמנטים ברורים של באוהאוס, כמו מרפסות גדולות ומבנה ריבועי בעל קוים ישרים.   

ויס "...וכמו שניו-יורק מסמנת את השער הראשי לכניסה לאמריקה, כך עלינו לשכלל את עירנו והיא תהיה בזמן מן הזמנים לניו-יורק הארץ-ישראלית". אם מישהו חיפש את ההסבר מדוע תל-אביב מזכירה את "התפוח הגדול", כנראה שבמלים אלו שאמר עקיבא אריה ויס, הדמות החיה והבועטת מאחורי אגודת "אחוזת בית" נמצא ההסבר. את הדברים הללו כתב ויס ב-1906, במנשר שחילק ליהודי יפו ובהם ניסה לעורר את התשוקות של האנשים להקמת עיר עברית מודרנית. פועלו ובעיקר אמונתו הבלתי ניתנת לעצירה, הביאה אותו כבר בימים הראשונים שעלה לארץ להשתתף באסיפה המכוננת ב"מועדון ישורון" להציע לרכוש אדמות כמה שיותר מהר וכמה שיותר. בין השאר דחף להקמת את הגימנסיה העברית בו ילמדו על טהרת העברית והחליט להקים את ביתו במקביל אליה (רח' הרצל 2), הקים את בית החרושת לודז'יה, "ראינוע עדן" המפואר, בית הדואר הגדול ברחוב לילינבלום, תכנן בתים ואף הוצע לו לתכנן ערים נוספות ואף סייע בתכנון הקמת "בית וגן" הלוא היא בת-ים. משום שעסק בסחר ביהלומים הקים את הבורסה ליהלומים וקרא לה "מועדון היהלום" ושימש כנשיאה הרשמי. ויס נפטר בשנת 1947 ונקבר בבית הקברות טרומפלדור לצד רעיתו.                                       

ז

זיכרונות זה לא שיש לנו עבודה נוספת בחברא קדישא, אבל להעלות מהאוב זיכרונות עמומים, על מיטב החנויות השוות, המבנים המעוצבים, המועדונים וסתם מקומות שהפכו לבני חלוף שעברנו עליהן במשך השנים, יכול להיות פוסט-מורטם לא רע בכלל. אז מה היה לנו שם: בית התקליט-חנות התקליטים שברחוב פינסקר, קפה פינתי, פאז, מועדון שירוקו, אלגרו-חנות תקליטים ברחוב שינקין, אלשיך-חנות הספרים במרומי פסז' הוד, הטרילוגיה של קולנוע דן, הפינגווין וליקוויד, טרמינל-הפאב השערורייתי על פינת גורדון, כסית, רוול, בריכת רמת אביב, גן החיות ברחוב הדסה, מלון שרתון, קולנוע מוגרבי (ואיתו קולנוע תל אביב, אופיר, אלנבי, דרייב-אין, תכלת, תמוז,דקל, גורדון, צפון עליהם השלום), התחנה המרכזית הישנה.